הרב קוק הסביר בדיוק כיצד נבטא את הערצתנו למקדש, לאן לא נכנסים בשטח הר הבית, ומתי נוכל לומר ש"המציאות השתנתה"
ראיתי את מאמרו של הרב עופר אלישיב כתגובה למכתב של זקני הרבנים, שהזהירו והזכירו לציבור את איסור הכניסה להר הבית. איני מכיר את הכותב, אך מדבריו ניכר שהכיסופים והשתוקקות למקדש תופסים מקום מרכזי בחייו, וזה דבר נפלא כמובן, שהרי בכך ניתן לקדם את בניינו, וכדברי הכוזרי: "כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף".
מאידך, מרצונו להציג ברבים את כל הרבנים הגדולים האלו (ביניהם למשל הרב עמאר, הרב נבנצל, הרב בארי, הרב גרינברג, הרב ערוסי, הרב טאו, הרב נחום נריה, הרב זלמן קורן, הרב אבינר ועוד) ככותבי מסמך שרצוף שגיאות, ומהאשמתו אותם שהזהירות שהם נוקטים מכניסה להר הבית מהווה "מניעה כללית שמקעקעת את השאיפה לציון" - ניכר שהערכת גדולי תורה פחות דומיננטית אצלו. חבל, כי בכך הוא רק מרחיק את בנין המקדש, שהרי "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים".
יתכן שהיה ראוי שלא להגיב כלל, אך כדי שתמיהותיו הרבות לא יישארו אצל הקוראים ללא מענה, חשבתי שבכל זאת נכון להשיב עליהן, בקצרה:
א. הכותב מתווכח עם הרבנים על ההשוואה בין תקופת הרב קוק זצ"ל לתקופתנו. אבל הוא מתעלם (אולי מחוסר ידיעה) מדברי הרב קוק במקומות רבים, שבהם הוא הסביר בדיוק לאן הוא מתכוון שלא נכנסים, ועד מתי:
למשל בכרוזים שהרב קוק היה מפרסם לפני כל חג, הוא הדגיש במפורש שכוונתו לכל שטח ההר: "אחינו היקרים... השמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית". וכן באגרת, הרב מסביר שאנחנו לא עוברים את הכותל (ח"ד עמ' קסה): "מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל, הוא לא מפני מיעוט זכויותינו ומיעוט קישורינו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו".
הרב מסביר זאת גם באגרת נוספת, ושם הוא גם מדגיש מתי נוכל לקבוע ש"המציאות השתנתה" (ח"ג עמ' קסח): "טמאי מתים אנחנו, ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו, בעת אשר הישועה השלמה תופיע, אין אנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד, בגודל רוח ובטחון נמרץ, לפני הכותל המערבי, ושם שופכים את לבנו, את הלב הישראלי". כך הוא אומר באריכות גדולה גם בסוף תשובתו הארוכה במשפט כהן (סי' צו).
כך גם הבין בדבריו בנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל (שאביו כותב עליו: "בני שיחיה הוא כמעט האחד עמי, המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב את שיח נשמתי", אגרות ח"א עמ' קכא). בכרוז שפירסם שנים רבות לאחר מכן, בשנת תשל"ז, עשור לאחר חזרת הר הבית לשליטתנו, כתב הרצי"ה (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' רפב): "בענין הכניסה להר הבית - הדברים מפורשים בספר משפט כהן של אאמו"ר הרב זצ"ל סי' צו".
א"כ הרצי"ה קובע נחרצות: הרב דיבר על הר הבית כולו, והמציאות כלל לא השתנתה.
הרצי"ה מוסיף שם גם מענה לטענה החוזרת ונשנית, שאם אנחנו לא נכנסים להר הבית זה אומר שהוא בעצם לא בידינו: "וגם אם מעוכבת לנו הכניסה שמה מפני קדושת המקום - אין זה משנה במאומה את הערך הממשי של 'הר הבית בידינו'".
א"כ הרצי"ה קובע שזה שאנחנו לא נכנסים להר זה לא גורע אפילו במאית האחוז מהריבונות שלנו עליו. כי אנחנו לא נכנסים לשם לא בגלל הערבים, אלא בגלל הקב"ה, שציוונו על כך, בדיוק כפי שהבהירו הרבנים במכתבם.
ב. הכותב גם מתייחס למה שציטטו הרבנים מהכרוז משנת תשכ"ז שנחתם על ידי כמעט כל גדולי ישראל דאז: "מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו..." הכותב טוען שאמירה זו תמוהה, שהרי למשל "הרמב"ם עלה להר הבית".
פה למעשה הוא לא מייחס טעות רק לכל הרבנים שליט"א, החתומים על הכרוז הנוכחי, אלא גם לכל הרבנים זצ"ל שחתמו אז! (ביניהם הרצי"ה קוק, הרב שאול ישראלי, הרב יצחק אריאלי, הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב עובדיה יוסף, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב יוסף משאש ועוד, זכר ענקים לברכה). פה כבר ממש התבלבלתי.
לא הצלחתי להבין מדוע לכרוזים של הרב קוק הכותב מתייחס ברצינות, ומתאמץ לחלק בין תקופתו לתקופתנו, ואילו לכרוז שחתמו עליו 53 רבנים גדולי הדור הכותב מתייחס בביטול, כאילו הם לא ידעו על אגרת זו של הרמב"ם? (שכידוע אין ממנה שום ראיה לענין כניסה להר הבית בימינו, וכבר נכתבו על כך מאמרים רבים, הרוצה ימצאם בקלות)
מיותר להגיד, אבל הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל העיד בפנינו, מפיו של חמיו הגדול הרב אויערבך זצ"ל, שהרבנים דקדקו היטב בנוסח הכרוז. כשהם כותבים "מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו..." - הם יודעים בדיוק מה הם כותבים. הם לא חיפשו בגוגל חומר על המסורת לגבי הר הבית, הם קיבלו את המסורת במסורת, מרבותיהם ומאבותיהם.
ג. במכתבם הרבנים מחו על חילול הר הבית והפגיעה במורא מקדש שנעשית ע"י כניסות, טיולים וצילומים בהר הבית (דברים שאף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשות אפילו ב"סתם" בית כנסת). על כך השיב הכותב, בציירו את העליה להר באופן מעט אוטופי: "העלייה נעשית בטהרה, מתוך תפילה ולימוד, קריאת תהילים וכו'..." אולם במשפט הבא גם הוא מודה: "אמנם ייתכן שיש יחידים שמתנהגים שלא כראוי..."
אבל הרב קוק זצ"ל בתשובה הנ"ל התייחס גם לטענה זו: "אין פלא אם תחת להתנהג עם המקום הקדוש בדרך גסות וכניסה של טומאה, שהיה בלא ספק (!) מתנהג כך אם לא היה איסור להיכנס בו בטומאה כבזמן הזה, הרחיקו אותנו חז"ל מלהתקרב אליו, אפילו לשם רינה ותפלה, שאין הריוח הזה כלום (!) לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה!"
א"כ הרב קובע נחרצות, שגם אם יש כל מיני רווחים רוחניים, שיתכן וניתן היה להשיגם בכניסה להר הבית, כמו רווחים של רינה ותפילה - הם לא שווים כלום לעומת הנזק של ההפסד של הגסות והזלזול שנגרם בלא ספק מכניסות המונים לשם, בשעה שאנו עוד לא ראויים - כשעוד לא באה טהרתנו, והישועה השלימה טרם הופיעה.
ד. בניגוד לחתימתו של הכותב, שההימנעות מכניסה להר הבית "מקעקעת את השאיפה לציון" - כותב הרב קוק זצ"ל, על הכותל המערבי: "הסימן המובהק לכבוד ולהערצה שאנו רוחשים למקום המקדש הוא - שאנו עומדים במבוא, רחוק ממנו, ונושאים את תפילותינו אליו".
שנזכה להתקרב למקדש באמת.
הכותב הוא ר"מ בישיבת שלום בניך וחבר ארגון "מורא מקדש"