א. בדבריהם כתבו הרבנים כי "רשעי עולם... שואבים כח... מאמונתם הכוזבת... צורת מסגדם". עם זאת, לא הזכירו את העובדה שדווקא המסגד הקדוש למוסלמים הוא מסגד אלאקצא – בעל הכיפה השחורה – בעוד כיפת הזהב, מקום המקדש, כלל אינה נחשבת אצלם למוקד תפילה.
אדרבה, הם מפנים אליה את גבם בזמן התפילה. מכאן עולה שמאבקם על כיפת הזהב אינו נובע מקדושה אמיתית אף לשיטתם, אלא מהווה תביעה פוליטית ומלאכותית.
ב. הרבנים הזכירו את אזהרת הכניסה של מרן הרב קוק זצ"ל לפני מועדים – אך יש להדגיש כי נסיבות התקופה היו שונות מהותית:
בזמנו היו שטענו כי קדושת המקום בטלה, ולכן אף נכנסו למקום המקדש. הרב קוק יצא נגדם ופסק שאין להיכנס אף לשיטת הראב"ד.
ההר היה בשליטת המוסלמים ולא הייתה אפשרות לקיים בו ריבונות יהודית באמצעות תפילה או לימוד תורה.
בשל השליטה המוסלמית, לא הייתה אפשרות מעשית לבדוק את גבולות ההר ולהבחין בין מקומות מותרים ואסורים, ולכן נוצר צורך לאסור את כל ההר מחשש חדירה למקום המקדש.
ג. הרבנים הזכירו את פרסום האזהרה של כל רבני ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, לפיה "מדורי דורות נמנענו מלהיכנס להר הבית כולו".
אמירה זו מעוררת תמיהה, שכן מקורות רבים מעידים על נהוג שונה: תנאים נכנסו למקום וראו בו שועל יוצא מבית קודש הקודשים; הרמב"ם עצמו עלה להר, וכן כתבו החיד"א, הרדב"ז, כף החיים ושערי תשובה שמותר להיכנס באזורים המותרים לאחר טהרה מתאימה. גם בדורות האחרונים עלו להר ונהגו להקל בכך רבנים חשובים – ובהם הרב גורן, הרב דב ליאור, הרב ישראל אריאל, ועוד.
לפיכך, הצגת העמדה כאילו מדובר באיסור מוחלט ואחיד בקרב כל גדולי ישראל – אינה משקפת את המורכבות ההלכתית, ואף פוגעת בכבוד תלמידי החכמים שסברו אחרת.
ד. הרבנים טענו כי העלייה להר גורמת לחילול קדושת המקום, וציינו כי הר הבית אינו מיועד לטיולים, צילומים ואירועים. כאדם העולה להר הבית פעמיים ביום – בוקר וצהרים – אני מעיד כי תיאור זה רחוק מאוד מהמציאות: העלייה נעשית בטהרה, מתוך תפילה ולימוד, קריאת תהילים, התעוררות רחמים על עם ישראל, והמלכת ה' בהר קודשו.
אמנם ייתכן שיש יחידים שמתנהגים שלא כראוי, אך אין דומה לכך לחילול קדושת ההר כפי שנעשה ע"י אויבינו, כדברי הכתוב: "באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשך".
הדרך לחיזוק אחיזתנו בהר הבית אינה באמצעות ריחוק צדיקים מהמקום – אלא דווקא ע"י נוכחות של יהודים יראי שמיים, הפוקדים את ההר באחריות ובכובד ראש, תוך שמירה על גבולות ההלכה.
ה. בעניין איסור כרת: אף בתחום זה נוהגים בזהירות בכל תחומי ההלכה – אך אין זו סיבה להימנע מקיום מצוות. כשם שלא נמנעים מנישואין בשל איסור נידה או מקיום שבת מחשש חילול, כך אין למנוע עלייה להר הבית מתוך מורא מיותר.
יתרה מכך – הקרבת קרבן הפסח, שהיא חובה מהתורה שכרוכה אף היא באיסור כרת, הייתה לאורך הדורות גם כאשר לא עמד בית המקדש על מכונו. פסיקה הלכתית מובהקת ברמב"ם ובחת"ם סופר קובעת כי אפשר ואף חובה להקריב את הקרבן, אפילו בטומאה, כאשר רוב ישראל טמאים. ואם כיום המקום בשליטת מדינת ישראל, ואין חשש מהמוסלמים, מדוע אין דורשים את בניית המזבח והקרבת הפסח כמצוות ציבור – כפי שנהגו שבי ציון בעת שיבת ציון?
לסיכום, שומה עלינו לשוב ולדרוש את מקומנו במקדש מתוך כבוד, קדושה וטהרה – ולא להפוך את הזהירות למניעה כללית שמקעקעת את השאיפה לציון.
הכותב מוסמך לרבנות עיר, ולשעבר ר"מ בכולל "דביר אביה" ובישיבת "בינות" ברעננה