צהרי היום. ככר החטופים כמעט ריקה. השמש יוקדת, מכה בחום את הבודדים שמהלכים בה, בוהים במיצגים.
שני מעגלים של תלמידים שומעים הסברים על המאבק למען שיחרורם. ליד הפסנתר של החטוף אלון אהל, הוצב מיצג חדש, מחריד - מכונית שרופה מאתר הנובה. מי הצעירים שהיו נוסעיה? האם נרצחו או הצליחו להימלט? שאלות ללא מענה.
בצמוד לכיכר - בית-המשפט המחוזי. כאן בקומה מינוס 2 מתנהל לו משפטו של מי שבידיו אולי המפתח להביא לשחרור 58 החטופים האומללים, שעדיין נתונים במינהרות החמאס. אבל הוא, ראש הממשלה נתניהו, מועסק בעניינים "חשובים" יותר: פגישות בחו"ל ובארץ עם ארנון מילצ'ן, אהבת סיגרים ושמפניות, הקשר החם בין שתי המשפחות. כאן לכל השאלות ניתן מענה.
מלחמה שעודנה נמשכת? חלל נוסף שמובא למנוחות? משבר קואליציוני עם החרדים? פילוג אפשרי בליכוד? - כל אלה רחוקים מחללו של אולם המשפטים כרחוק מזרח ממערב. כל העניינים ה"פעוטים" הללו מתגמדים לנוכח החקירה המלומדת, הנמוכה, הגובלת ברכילות זולה, על מה שהיה בתחילת המאה הזאת, כשנתניהו כהגדרתו היה שלוש שנים "פגר פוליטי".
מטח השאלות שמטיח התובע תדמור בנאשם, אינו מערער את שלוותו של נתניהו. לרגעים דומה שביבי נהנה מהמעמד, המנתק אותו לשעות מ"כאבי הראש" המחכים לו בחוץ. משיב בנינוחות, ללא שנייה של היסוס לכל שאלה, מעלעל במסמכים, קם ויוצא, חוזר ויושב, חוזר ומעלעל בעזרת פנס במסמכים. "ב- 2002, אחרי ההפסד לשרון, אתה לא פורש מהחיים הפוליטיים" - קובע התובע. "אתה איש ציבור ולא פגר. אתה מתפנה לתפקיד השר אוצר".
נתניהו משיב בחיוב: "אי אפשר היה לתאר את חדוות החיים שיכלה להיות לי לאחר ההפסד, ואז אני אומר בלבי: זה מה שירשת מאביך? מאחיך? תפקיד האוצר זה מוות פוליטי, נכנסתי בעת המשבר הכלכלי הכי חמור, ידעתי שזה בית הקברות שלי ואין לי יותר סיכוי להיות ראש הממשלה. אבל חשבתי שבכך אני אשיג את אחד מייעדי - שינוי הכלכלה, לקחתי את ההון הפוליטי שלי בשביל שיפור הכלכלה. קבר פולטי למען כלכלת ישראל".
גם ההפסד בבחירות 2006 כשהליכוד נותר עם 12 מנדטים, "היה צורב, במשך שלוש שנים הייתי מחוץ לתמונה. חשבתי שהסיכויים לחזור שואפים לאפס". התובע: "אבל אמרת שממשלת אולמרט צריכה ללכת?" נתניהו: "זה ממש מרעיד אמות הסיפים. אם ראש האופוזיציה אינו אומר שעל הממשלה ללכת הביתה, הוא צריך ללכת".
ואז באה שאלת-השאלות של התובע, ממש "מרעידת סיפים": "היכן מתרחש האירוע שבו מר מילצ'ן מציע לך בפעם הראשונה סיגר?" - וואו. אתה, כאחד בקהל המועט בחדר הצפייה, שומע ומתפלץ, חושב בלבך: ראו נא במה מעסיקים ראש ממשלה בישראל, איך גוזלים את זמנו, במה מעניינים את דעת הקהל, הסוערת בגלל הסכנות המוחשיות לעצם קיום המדינה...
ביבי מצטיין בחלוקת הקשב שלנו, בעירנותו, בכל מצב. וכאן, כשהוא על מושב הנאשמים, הוא מרוכז כל כולו בתשובות שהוא יורה, משיב ברצינות ובגילוי לב לחקירה נגדו, שאינה מצליחה להפילו בפח: אכן "מילצ'ן בפגישותינו הביא לי סיגריות, שמפניות לשרה, הוא אדם נדיב וחם, ידע שאני אוהב סיגרים. היתה בינינו חברות אמיתית, גם בין המשפחות, שיחות נפש והנאה הדדית". כאומר: מה רע בזה? אפילו הזכיר את הזמר פול אנקה ואת להיטו: "שים ידך על כתפי", כשחברו מילצ'ן התלונן פעם שכתפו מציקה לו.
צריך לבוא ולראות את בנימין נתניהו "בפעולה", מפגין קור רוח, בקיאות בחומר, לא מתיירא לזרוק מפעם לפעם את התשובה: "לא זוכר".
כותב השורות האלה איננו משפטן, אינו מבלה חלק מזמנו בבתי המשפט, אבל שעתיים-שלוש של נוכחות במשפט המטורלל הזה, שעולה הון לקופת המדינה, רק הוכיחו כמה הוא מיותר, במיוחד לעת הזאת, מתנהל בעיתוי הכי קשה למדינה. וכששוב אני מתהלך בכיכר החטופים היוקדת מקרני השמש, מתחזקת בי עוד יותר - אזרח מן השורה - התמיהה: למה אי אפשר היה לנהל משפט זה לאחר פרישת ראש הממשלה מתפקידו, אולי כבר בבחירות המתקרבות או מתי שתהיה, כנהוג בכמה דמוקרטיות אחרות?