בספרו החדש, 'הצד השני של הכאב', חושף ד"ר בני ביילי, עובד סוציאלי קליני ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, תופעה כאובה ופחות מוכרת של גברים מוכים החיים עם בת זוג מתעללת. שוחחנו אתו על הממצאים והמציאות ובעיקר על ההשתקה.
מזה שלושים שנה עוסק ד"ר ביילי בתחום זה של אלימות במשפחה ובעשור הראשון פגש בהוסטל בו הועסק גברים רבים שנהגו באלימות ואלה טענו בפניו שהם אמנם אכן היכו, קיללו, דחפו וכו', אבל גם נשותיהם נהגו כך וגם הן צריכות לעבור סדנאות להתמודדות ושליטה בכעסים. בהמשך דרכו המקצועית הבין ד"ר ביילי כי התופעה רחבה הרבה יותר מכפי שחשב.
ד"ר ביילי שב לאקדמיה והחל לחקור לדוקטורט שלו את סוגיית תוקפנותן של נשים במשפחה, מה שהוביל אליו עדויות רבות של גברים החווים מציאות יומיומית שכזו. עם התמשכות המחקר נצבר אצלו עוד ועוד ידע, אך לדבריו תחושתו הייתה שעולם המקצוע הנוגע לתחום מתקשה לקבל את התופעה ולהתמודד איתה.
"כשמדברים על אלימות נשים לרוב האנשים זה יישמע כמו סיפור של אדם נשך כלב, יש גם הרבה גיחוך ומהצד השני הרבה מבוכה של גברים שחווים זאת. גברים מתביישים לבקש עזרה וגם אנשי המקצוע מתקשים להכיר ולשמוע ולייעץ ייעוץ חכם לגברים האלה".
לשאלת הנתונים המספריים מציג ד"ר ביילי נתונים מסקר ממשלתי שנערך בספטמבר האחרון ולפיו בעוד 142 אלף נשים חוו אלימות פיזית המוגדרת כמתונה, 92 אלף גברים חוו חוויה דומה, כלומר כשני שליש, ואלימות חמורה יותר נחוותה אצל מאה אלף נשים וחמישים אלף גברים. זאת לבד מאלימות מילולית, הרחקת ילדים וכיוצא באלה.
נתונים אלה מלמדים שהיקף התופעה נרחב הרבה יותר מכפי שנדמה, אם כי ד"ר ביילי מדגיש בדבריו כי "אין כאן תחרות של למי כואב יותר", ואכן גברים מפחידים יותר, פוצעים ובקצה הרצף גם רצחניים יותר, אך חקר תופעת האלימות במשפחה התמקד בתחילת הדרך, בשנות השישים, בנשים שהגיעו למקום מקלט עם ילדיהן לאחר שהיו קרבנות לאלימות קשה. רק לאחר עוד מספר שנים הובן שהמספרים מלמדים כי הפערים בין אלימות גברים לאלימות נשים אינם כה גדולים. עם זאת, מציין ד"ר ביילי, רוחות פוליטיות ותיאוריה פמיניסטית ששלטה אז בכיפה מנעו את השיח הציבורי על התופעה, ולזאת הצטרפה גם התרבות בה גברים מחונכים לנשיכת שפתיים ולהמשיך הלאה.
התיאוריה הפמיניסטית, אומר ביילי, התייחסה לפטריאכליה כסיבה מרכזית לאלימות במשפחה, בעוד הנתונים והמספרים המחקריים מראים שיש שוויון בין המינים בסוגיה זו. הטיעון הפמניסטי התברר כלא מחזיק מים, אלא רק בחלק מהמקרים והחברות.
לדבריו המנבא הטוב ביותר לאלימות עתידית הוא לא מגדריות אלא נורמות תרבותיות אליהן נחשף הילד במשפחתו ובקשר בין הוריו והאופן בו הם מתמודדים עם כעסים. נורמה של קללות, אלימות מילולית ויותר מכך מניבה בן זוג אלים יותר ממגדרו של בן הזוג.
ביילי מציין בדבריו כי על אף השינוי והמודעות לתופעה הזירה המקצועית עדיין מתקשה להתמודד עם התופעה. השיח מבשיל יותר מעשור לעשור, יש יותר פתיחות לעסוק בנושא ויותר הבנה שהנתונים מלמדים על מציאות מסוימת, אך עדיין "גבר שמגיע לתחנת משטרה או למוקד רווחה ומספר על בת זוג שצועקת ומייצרת אווירה קשה, לרוב לא יידעו מה לעשות איתו. לעומת זאת אישה שתטען טענות כאלה יקחו את דבריה ברצינות רבה יותר". מלבד כך "גברים פחות פונים לטיפול ועזרה בגלל ערכים של עצמאות וחוסן נפשי, כך שהאוריינטציה של עולם הטיפול היא יותר נשית".
"המחקר אומר שיש כאן שיעורים גבוהים של נשים שמתנהלים בתוקפנות, ילדים נפגעים גם כשהאבא תוקף והוא אימפולסיבי וגם כשהאימא תוקפת והיא אימפולסיבית, וצריך להתמודד עם נשים שמגיעות לרווחה מתוך יחסים אלימים, להעצים את אותה אישה אבל גם לשאול את הנשים אם גם להן יש חלק בדינמיקה העכורה והתוקפנית בבית, ולא רק להעצים נשים ולשפוט גברים. החלוקה של 'גברים אלימים ונשים קרבנות' היא בוודאות חלק מהתופעה. אלימות במשפחה היא לא אך ורק דינמיקה של גברים אלימים ונשים קרבנות. יש גם נשים אלימות וגברים קרבנות והרוב הם גם וגם. צריך להתחיל להכיר בתופעה ולהתמודד ולתת את הטיפול הנכון לנשים כמו שנותנים לגברים וזה יהיה צעד גדול קדימה".