בכל שלב, בכל תיקון, הציפייה שלנו מן המנהיגים היא להיות ראשונים. זו אחת הנקודות הבולטות בפרשת נשֹׂא. ברגע שהמשכן מוכן - מתחילים להקריב קרבנות. ומי מקריב ראשון? הנשיאים. בתחילה הם תורמים: "שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר" (במדבר ז, ג). לאחר מכן הם מביאים קורבנות - זהים זה לזה, לאורך שנים עשר הימים הראשונים של חנוכת המזבח.

ההובלה הזאת של הנשיאים בולטת עוד יותר על רקע חוסר ההובלה שלהם בתחילת בניית המשכן, בעת איסוף התרומה. רש"י (במדבר ז, ג) מביא מדרש שמשווה בין האירוע הזה לבין מעשה תרומת המשכן. שם, הנשיאים הביאו אחרונים: "אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה? אלא כך אמרו הנשיאים 'יתנדבו העם מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין'. כיוון שראו שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר "והמלאכה היתה דים" (שמות לו, ז) אמרו 'מעתה מה לנו לעשות?', הביאו אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחושן. לכך התנדבו כאן תחילה".

המדרש מציג את ההחלטה להיות המקריבים הראשונים בחנוכת המזבח, כהפקת לקחים. שם הנשיאים השתהו בהתחלה, וכתוצאה מכך הם נאלצו להסתפק ב'השלמות' - "וְהַנְּשִׂאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה, כז), לכן כאן הם התנדבו ראשונים.

מדוע באמת בשעת איסוף התרומה הנשיאים הביאו בסוף? האם זו חלילה עצלות? מסתבר שלא. נראה שעמדה מאחורי זה מחשבה ערכית וחינוכית: המשכן בא מן העם, והם ביקשו לתת לעם לאסוף. לא לבלוט בעושרם או בגבורתם - אלא לאפשר לעם להיות זה שמרים את התרומה. הם גם הביעו מראש נכונות להשלים את החסר. אבל כאן, בפרשת נשֹׂא, מדובר בשלב אחר. המשכן כבר מוכן. עכשיו צריך להקריב. מישהו צריך להתחיל. ממי נתחיל? ודאי - מהנשיאים. הם מתארגנים יחד לקנות שש עגלות ושנים־עשר בקר. הם מביאים קורבנות מתואמים, אחידים, מדויקים. זה לא רק מעשה סמלי - זו הנהגה. הם פועלים כגוף אחד, בתיאום ובהערכה הדדית. זו לא רק 'זכות ראשונים' של מעמד הנשיאים. זו לקיחת אחריות ודוגמה אישית של ההנהגה.

על אף ההבדל בין שני האירועים, חז"ל בכל זאת מבקרים את הנשיאים על התרומה המאוחרת בפרשת תרומה, מכיוון שגם כאשר יש הסבר ערכי וחינוכי, ראוי שהמנהיגים יצעדו בראש. ההובלה והדוגמה האישית צריכים להתגבר גם על השיקול הערכי, שראוי לתת לעם להביא משלו. אך דווקא על רקע הביקורת, משמעותי עוד יותר גודל התיקון שבפרשת נשֹׂא: הפעם הנשיאים מקדימים. הם לוקחים יוזמה. מובילים. זהו תיקון חשוב - וזו הדוגמה לעם.

גם בזמננו - בעיצומה של מלחמה - הציפייה היא שהמנהיגים שלנו יובילו. השיח בעת מלחמה חייב להיות שיח מחזק, מחבר ומאחד. אבל לא די בשעת המלחמה. מצפה לנו עוד עבודה רבה ליום שאחרי המלחמה. אחרי שישובו בעזרת ה' אחינו החטופים, ואחרי שנכריע את אויבינו, תבוא שעת התיקון - בירור פנימי, שיח לאומי. אין די בכך שהעם 'ירגיש את התיקון ברחוב'. גם המנהיגים צריכים לדבר כך. להנהיג כך. לגלות אחריות. לא להמתין לעם, אלא להוביל אותו. להיות הראשונים לתקן, לחבר ולאחד. רק בדרך הזו נוכל ביחד לנצח במלחמה, ורק בדרך הזאת נוכל ביחד לבנות את הקומה הבאה בתולדותיה של מדינת ישראל.