לקראת יום השנה ה-20 לגירוש והעקירה מגוש קטיף מתארחת באולפן ערוץ 7 איריס ברנשטיין החוזרת לימי המאבק ברחובות הארץ ובעיקר למאבק בכפר מיימון.
ברנשטיין הייתה אז לקראת סוף הריון והתחושה הייתה של היערכות למאבק. בבית הוריה השתכנו כשבעים איש שהגיעו לחזק את התושבים ואמה עסוקה בבישולים אינסופיים לטובת האורחים. תחושותיה שלה מעורבות ומשלבות תחושה של מאבק צודק יחד עם הבושה על כך שהמאבק לא המשיך ונגדע לקראת סופו על מנת שלא לקרוע את העם, תחושה ש"בוא נוריד את הראש וניתן לגירוש לקרות. תחושה מאוד קשה".
בהמשך עברו היא ובעלה לנצר חזני, שם סייעו למשפחת טוקר בחקלאות, "וגם שם ימים מאוד מאוד מאוד מאוד קשים. תחושה שזה לא יכול להיות שזה אמיתי. לא יכול להיות שזה יקרה, וזה קרה", וכעת "כל מה שאמרנו אז מתרחש לנו כרגע מול הפרצוף ומתנפץ עלינו".
ברנשטיין מספרת על נישואיה השניים לחיים, אב לחמישה, ילדים לאם מדהימה, כלשונה, ומשפחה שקיבלה אותה ופתחה את ליבה עבורה. הילדים הגדולים הפכו אחים לילדים הקטנים שנולדו מהזוגיות החדשה. "קראנו לזה תמיד משפחה מורכבת", היא אומרת ומוסיפה: "מתחילת המלחמה הולך איתי ביטוי כזה שאנחנו מעשה מרכבה", ולשם כך, היא מדגישה, נצרכת עבודת המידות ורקימה של המשפחה מתוך חוטים של אהבה.
בעבר שוחחה ברנשטיין באולפן ערוץ 7 על נפילת סא"ל יונתן צור הי"ד, בנו של בעלה, בקרבות, ובשיחה הנוכחית היא מרחיבה על מעמדה כאשת איש מילואים שהתגייס על אף גילו והפטור שיכול היה להותיר אותו בבית.
"אני מסתכלת עליו בהרבה גאווה ואני יודעת שזה מה שאדם יהודי עושה בשעת מלחמה, מצטרף. האיש שלי לא יכול לשבת בבית, כמו כל הגברים שלנו, הבנים והגברים. אני רואה אותו כאבא שכול שמצטרף למה שהוא יכול בהשמדת הדבר הנורא הזה שגדל בעזה, מפוצץ מנהרות. הוא הצטרף לכוחות שמפוצצים מנהרות בתוך הרצועה חודשים ארוכים", היא אומרת ומציינת גם את ההתמודדות עם היעדרותו של אבי המשפחה במשך תקופות לא מבוטלות.
"זה חסר ויש געגוע גדול ויש גם פחד ביחד עם הגאווה והידיעה שזו שליחות ומלחמת מצווה ומלחמת קודש. קצת אחרי החגים העזתי לקרוא לו הביתה בפעם הראשונה. אמרתי לו שהילדים צריכים אבא והוא שמע והוא בא והיה איזו תקופה בבית. זה היה נכון לבית".
איריס מזכירה בדבריה את מאבקה של המשפחה נגד עסקה חלקית לשחרור חלק מהחטופים תוך הגדרתה של המשפחה עצמה כמי ששילמה את מחירה של העסקה הקודמת, עסקת שליט. "אנחנו משפחת ברשטיין, אנחנו המחיר של עסקת שליט. יש לנו פנים ושם. יש מחירים לצעקות ה'עסקאות בכל מחיר'. אמרתי לחיים, תדע שאם עושים עסקה ומוצאים את הכוחות, אז אני, אשתך, לא מרשה לך להיכנס יותר לעזה. הם ימלכדו את הכול מחדש ולי הספיק כבר להיות המחיר של העסקה. אני לא מוכנה שתיכנס. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי דבר כזה בקשר שיש לנו". ועם זאת, בסופו של יום, חיים חזר להילחם עם חבריו בעזה. "הוא עושה מה שיהודי עושה בשעת מלחמה".
על המציאות הנוכחית שבה לוחמים נופלים בכניסה למקומות שמולכדו שוב ושוב עם צאת הכוחות ממתחמים שכבר נשלטו בידי צה"ל, מזכירה איריס את החתונה שקיימה המשפחה יום לאחר השבעה על נפילת יונתן ולמחרת חיים והיא התגייסו. "אני מרגישה שאני במלחמה על המלחמה הזו. אני לא בן אדם של ראיונות, תקשורת ומצלמות, אבל זה מה שאני עושה מהבוקר עד הלילה, צועקת על המלחמה הזו. צעקתי שאי אפשר להתחיל מלחמה לפני שמחזירים את החטופים, ושכל מי שידו הייתה באיזשהו תפקיד, גם בראשי הצבא גם ראשי השב"כ וגם ראשי המדינה, מי שהביא אותנו לשביעי באוקטובר איננו ראוי להתחיל בשמיני באוקטובר את המלחמה. אלה לא האנשים הנכונים לנהל את המלחמה".
את הדברים, מציינת איריס, היא אמרה כבר למחרת פרוץ המלחמה "והאמת מתבררת לפנינו. ראש השב"כ והפצ"רית והיועמ"שית וראשי צה"ל - ויש לי הרבה על ראשי צהל שמובילים מדיניות של מלחמה שאין בה ממש, אין בה רצון להכריע. הם לא מאמינים שאפשר לנצח ולא רוצים לנצח. אין לי מושג מה עושים בפעם האלף בג'בליה. על מה נכנסים על החורבות הממולכדות בפעם האלף? בשביל לצאת שוב? על מה?".
"זאת לא המלחמה הנכונה לנהל. היא נמוכה. היא בגובה דשא, היא בגובה בג"ץ, היא בגובה האג. היא לא הנכונה. אין בה הכרעה ואני מבינה שבתוכניות המלחמה החדשות יש קצת הפקת לקחים אבל אין הרבה חדש, אין רצון להכריע או לקחת שטח, אין גירוש, אין מצור. כל עוד האנשים האלה יהיו בצמרת הפקידות ככה ינהולו המדינה והמלחמה".
לתפיסתה של ברנשטיין "חינכנו את הבנים יותר מדי טוב לנאמנות למדינה" ומשום כך הם ירוצו להסתער גם אם המלחמה חסרת היגיון. לראייתה בעוד ללוחמים עצמם יש רוח הנובעת ממקור של תורה, בצמרת הצבא האלמנט הזה אינו קיים. "יש לי הרבה ביקורת על ראש הממשלה ושר הביטחון על שעדיין אלו אנשים שמנהלים את המלחמה", היא אומרת וקוראת לשר הביטחון לפטר את מינויי הרצי הלוי שהגיעו לאחר שנפתחה המלחמה ללא סמכות מוסרית.
את דבריה חותמת איריס באמירה לפיה על עם הנצח שלא לפחד מדרך קצרה, מלחתוך את הדברים ולהכריע מתוך ראיית האמת והבנת המציאות. במינויו של דוד זיני לראש השב"כ רואה איריס כתחילתו של מהלך חדש שיוביל את העם למציאות אחרת, טובה יותר.