היה זה אירוע מלהיב, שהתקיים ב-5 ביוני. תאריך היסטורי בתולדות המדינה. על הבמה רקדו, שרו, בוגרי י"ב, מחזור ל"ב, של קרית החינוך "מעיין שחר" בעין-החורש.
עשרות צעירות וצעירים בני 18 מישובי עמק חפר, שמונה כיתות במחזור, חגגו על הבמה לעיני מאות בני משפחותיהם, את סיום לימודיהם, במפגן מרהיב של פרצי שמחה ותאוות חיים.
לא פשוטה להם הפרידה מבית הספר, מחברים, ממורות ומורים. לא פשוטה המחשבה שזהו-זה, נגמר, מתפזרים, כל בוגר לדרכו. לצד השמחה היו גם דמעות של דאגה. חשש מפני הבאות.
עיני התמקדו בשתי בוגרות - נכדתי עפרי וחברתה ליהיא. שתיהן תושבות בחן, הקיבוץ המזרחי ביותר בעמק חפר, חברות מילדות. זכתה עפרי ואחיה הבכור יואב, לוחם בהנדסה קרבית, הגיע לחופשה מהדרום הרחוק לצפות באירוע. באותו מקום הוא עצמו סיים את לימודיו, בנסיבות כה שונות למדינה ולחברה. ליהיא לא זכתה. אחיה הבכור, סרן אסף מסטר ז"ל, קצין צה"ל הגיבור, נפל לפני למעלה משנה בעזה.
אירוע הסיום העליז היה בדיסוננס לעיתוי הלאומי הלא קל. ארבעה חללים נימנו עד ליום חמישי. האחרון שבהם, אלון פרקס ז"ל, הובא למנוחות בו ביום, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. מעזה חולצו גופותיהם של בני הזוג גדי חגי וג'ודי ויינשטיין-חגי ז"ל, שנרצחו ב-7 באוקטובר הארור.
הבוגרים שפיזזו על הבמה מיצו את הרגעים הקסומים עד תום, ציון דרך כה חשוב בחייהם. פחות חשבו על הצפוי להם בהמשך דרך חייהם. המנהל, טייס מסוקים מהולל בעברו הצבאי, ידע לציין בברכתו כי יש מי שיילכו בקרוב לצבא, או לשנת שירות, ויש מי שיעבירו את השנה הבאה במכינה צבאית. "אתם העתיד של מדינת ישראל".
איש לא יכל לשער - גם לא ראשת המועצה האזורית, גלית שאול - שכבר למחרת יתוספו ארבעה שמות לרשימת הנופלים המתארכת, בארוכה במלחמת ישראל, וביניהם המילואימניק רס"ם חן גרוס ז"ל, ממושב גן יאשיה שבתחום המועצה שלה. עוד קבר של לוחם צעיר ניכרה באדמת עמק חפר. שמונה נופלים בשבוע אחד. ענן של עצב אפף את כל בית ישראל בהתקדש ליל שבת.
בעודי מתמוגג למראה החגיגה על הבמה, נשאוני מחשבותי אל 5 ביוני ההוא, פרוץ מלחמת ששת הימים. 58 שנה חלפו מאז, אבל איך אפשר לשכוח? אני אז בבסיס חיל האוויר חצרים. מטוסינו ממריאים בזה אחר זה, משמידים על הקרקע את חיילות האוויר של מצרים וסוריה.
מעגלי שמחה התארגנו ספוטנית למשמע הבשורה: הר הבית בידינו! יהודה, שומרון, הגולן, סיני, הרצועה! העולם כולו שיגר לנו גלי הערצה. יהודי בריה"מ התמלאו גאווה ורוח ציונית. דגלים לבנים של כניעה הונפו בכל הערים והכפרים הערביים.
לא היו ימי התרוממות נפש לעם ישראל כימים ההם, שבהם צה"ל הדף בשישה ימים את צבאות מצרים, סוריה וירדן. מרחבי המולדת נפתחו להמוני ישראלים, להתחברות עם הכותל המערבי, מערת המכפלה, שילה, בית אל...
היו אלה גם ימים של החמצה גדולה. במקום להחיל מיד את ריבונות ישראל על השטחים המשוחררים, החלו בצמרת השלטונית התלבטויות ודיונים. עלו ספקות. מה עושים איתם? איך נוהגים בתושביהם הערביים? שאלות שמעסיקות אותנו ואת דעת הקהל המערבית, גם הידידותית, עד היום וביתר שאת.
האם צריך להזכיר שעד ל-1967, כשיו"ש היו תחת שלטון ממלכת ירדן , ורצועת עזה תחת שלטון מצרים - רעיון "המדינה הפלסטינית" לא היה על הפרק כלל וכלל? הבעייה צפה ועלתה, מאז שהוכפפו לשלטון צבאי ישראלי, והחלו היסוסי הממשלה דאז. שטחים תמורת שלום. י
להדגיש: לא כל כך כדי להקים עוד מדינה ערבית לעם פלסטיני מומצא מאז, אלא בעיקר על מנת להסיג את ישראל לקווים שמלפני המלחמה, לוותר על פירות ניצחונה המזהיר והצודק, ולסכן באופן מוחשי את עצם קיומה. לא תהיה לנו עוד הזדמנות כפי שהיתה לפני 58 שנה.
לא יהיו לנו עוד ניצחונות מוחשיים, כניצחון ההוא מעורר ההשתאות העולמית. מלחמת "חרבות ברזל" מוכיחה זאת יותר מכל.
עמק חפר הוא הבטן הרכה של מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק. מבתיהן של עפרי וליהיא שומעים יריות בטול-כרם, הסמוכה והרחוקה גם יחד. לוחמי צה"ל מכבידים ידם על קיני הטרור בשומרון. אסור להחזיר את הגלגל אחורנית, אם רוצים אנו לראות ב"מעיין שחר" עוד ועוד מחזורים של נוער מתבגר, תורם לעצמו ולמדינה בתחומים רבים, אינו חושש מפני הבאות.
בהצלחה מכל הלב לבוגרי מחזור ל"ב!