ממשלת הימין הזו טובה ליהודים. הקשיים של הממשלה לקדם את מדיניות הימין שרוב חבריה מאמינים בה רק מוכיחה את עומק המחלה של צורת השלטון בישראל שמאפשרת לפקידות ולמערכת משפט חסרת מעצורים לעכב, לסכל ולשבש מדיניות ממשלה שנבחרה ברוב מוצק.
ולמרות זאת ההישגים אדירים. המהפכה ביהודה ושומרון שנעשתה בחוות, אישורי הבנייה והכשרת המאחזים והיישובים החדשים בהובלת סמוטריץ' הם מיני דרמה היסטורית. השינויים שהוביל השר לביטחון לאומי במשטרה ובבתי הכלא חסרי תקדים, ובקרוב בעזרת ה' יבוא גם שינוי מיוחל בשב"כ. ולא, ארגון חולה כל כך לא מבריאים ביום אחד.
ומעל הכול, במאמץ מדיני אסטרטגי בראשות ראש הממשלה, בגבורת לוחמינו, בדם חיילינו הגיבורים הי"ד, הישגי המלחמה ברורים כשמש למי שאינו מתעקש להרכיב משקפיים כהים: חיזבאללה הוכה שוק על ירך, וחמאס, שבעבר הלא רחוק קבע כאן סדר יום וברצותו השבית חצי מדינה, כמעט חדל להתקיים, ואחרוני ראשיו מסתתרים במנהרות כעכברושים, וכל זה קורה אחרי שמרבית החטופים החיים שבו הביתה בשלום, ובעזרת ה' בקרוב יצטרפו אליהם גם האחרונים.
נשארים בעיר
וכאן מגיע צליל הבס שמשתלט על הכול, ובהדהוד התקשורת מסביר שאם הוא לא יהיה הכי מושלם, כלום לא שווה בכל בתזמורת הזאת: בעיית גיוס החרדים. מבחינת החרדים, ההתלבטות ברורה: הם בטוחים, בצדק רב, שאצל בנט-גנץ-לפיד הם יקבלו חוק גיוס מרוכך בהרבה ממה שהליכוד יכול לתת, וגם תקציבים שמנים יותר.
התקשורת הנשכנית כמובן תיאלם ותיעלם, 'חוק ההשתמטות' דהאידנא יהפוך בעגלא לחוק גיוס היסטורי פורץ דרך, ופתאום לא תהיה שום בעיה משפטית להעביר תקציבים גם לישיבות שלא עמדו ביעדי הגיוס. בנט-גנץ-לפיד, מעריכים החרדים לנוכח הצהרות השלושה, יעדיפו עסקת חטופים מהירה שתכלול את סיום המלחמה, ואז ירד ממילא גם מפלס הלחץ לגיוס החרדים.
מה שמדהים באמת הוא ההתגייסות הדתית-לאומית להפלת הממשלה בגלל סוגיית הגיוס. פשוט מדהים לראות איך אנשים חכמים כאילו משתוקקים ועושים הכול כדי לאכול דגים מסריחים וגם למצוא את עצמם מגורשים מהעיר: בלי ממשלת ימין, בלי גיוס חרדים, והכי גרוע, בלי ניצחון במלחמה ובלי ההישגים הפנטסטיים של ממשלת הימין הזאת ביהודה ושומרון, במשילות בנגב ובגזרות נוספות.
בין עיקר לטפל
מישהו כאן קצת התבלבל: הרי בסוף הניצחון במלחמה הוא העיקר והוא התכלית, וגיוס החרדים הוא האמצעי. זהו דבר חשוב, מתבקש, אבל עדיין אמצעי שטפל לתכלית.
אנשים יקרים כמו ללי דרעי, חגי לובר או השר אופיר סופר הפכו את הקערה על פיה, הפכו את הסוגיה המורכבת של גיוס החרדים לאחד מהדברים שעליהם העולם עומד, ובדרך עלולים לפגוע אנושות במטרה העיקרית, הקרובה כיום מתמיד: השמדת חמאס וניצחון במלחמה, כמובן לצד השבת אחינו החטופים ובעזרת ה' גם התיישבות יהודית מחודשת בחבל עזה.
מעניין שדווקא באופוזיציה מקפידים על הפרדה בין תכלית לאמצעי: התכלית היא הפלת הממשלה, גיוס חרדים הוא האמצעי. והא ראייה: מדוע לא יצטרפו בעת מלחמה להצבעה עם הקואליציה על חוק גיוס, ואז לא תצטרך הממשלה את קולות החרדים? מדוע חייבים להחליף ממשלה בשביל להעביר חוק? התשובה כמובן ברורה, כנראה חוץ מלכמה דוסים שנותנים לשמאל את השלטון על מגש הכסף, כי מבחינתם אם אין חוק גיוס, אין טעם בממשלה.
רוצים רק רוח גבית
בשבועות האחרונים שהיתי בח'אן יונס, ושבועות אלו הצטרפו לעוד שבועות וחודשים ארוכים שבהם הייתי, עם עוד רבים, בעזה ובלבנון.
איני מתיימר לדבר בשם כל אנשי המילואים כשם שאיני אוהב את החוצפה שבשמה החליטו כל מיני ארגוני אנשי מילואים לדבר בשמי. אבל אם אוכל לשקף את התחושה שאני חווה מאנשי המילואים שעושים את העבודה האמיתית, בשטח, בשדה הקרב ולא באולפנים, הבקשה שלנו מנציגי הציבור פשוטה להחריד: אם מה שאתם רוצים להגיד או לצייץ אינו נותן לנו, הלוחמים, רוח גבית ואינו משרת את המטרה הראשית של הניצחון במלחמה, פשוט אל תגידו אותו, גם אם מדובר בנושא ערכי בוער כמו גיוס החרדים. כולנו יודעים במה מרוצפת הדרך לגיהינום.
להציל את עולם התורה
לאחר כל מה שנאמר ולאחר שנאמר גם את מה שמיותר לומר, שאנחנו משתוקקים לראות את אחינו החרדים מתגייסים יותר לשירות קרבי משמעותי, חשוב להעיר הערה חשובה: אנחנו אומנם לא מסכימים עם המסקנה, אבל חשוב להזכיר שהחרדים כמגזר אינם מתגייסים לא מתוך השתמטות בעלמא, כלומר רצון לעשות כסף או לחגוג בתאילנד, אלא כי ציפור הנפש שלהם היא לימוד ושקידת התורה. זה דבר שראוי לכבד גם אם אנחנו חושבים ובטוחים שהמסקנה שלא לבוא למלחמת המצווה בשל כך היא טעות יסודית.
בניגוד לסיסמאות בתקשורת או ברשתות החברתיות, החרדים אינם נהנים מתקציבים שמנים שמאפשרים להם לחיות חיי נוחות בלי לעבוד. בשלב הזה הם כבר מבינים שבדרך לחוק גיוס שמקובל עליהם הם יספגו סנקציות כלכליות, כולל פגיעה, שבעיניי אגב היא בלתי מוסרית, בסבסוד המעונות. נכון שיש לא מעט צעירים שאינם מתגייסים וגם אינם לומדים. הכול ידוע. אבל זה שמגזר מוכן לשלם מחירים למען מה שהוא תופס כהצלת עולם התורה, ויש בזה משהו שראוי בכל זאת לכבד, גם אם לא לקבל.
הכיפות של כולנו
ועוד הערת שוליים בלתי שולית בכלל, מציאות ועובדה שחשוב להכיר וממש לא כדאי לטאטא: אני אומנם איש מילואים, אבל את תפקידי אני עושה בעולם הסדירים. רואים את זה בכל מקום: מספר החיילים הדתיים שמתחילים את השירות כשכיפה לראשם ומסיימים אותו גלויי ראש גדול, אפילו גדול מאוד.
רק בשבת האחרונה שוחחתי בח'אן יונס עם בחור חמד, בן למשפחה אנגלוסקסית, מה שמכונה אצלנו חרדים מודרניים. הבחור, בניגוד לרוב חבריו, החליט להתגייס לשירות קרבי בצה"ל. הוא החל את שירותו כשכיפה לראשו, אך בתוך זמן קצר היא נעלמה. "קשה להיות דתי בצבא", הוא הסביר לי, "אני מקווה לחזור להיות דתי לאחר הצבא".
הוא אינו היחיד. זה נמצא בכל מקום, ובכמויות מסחריות. החבר'ה של ההסדר די מוגנים, לפחות לכאורה, אבל יש לנו אחריות לא רק להם אלא גם לבני המכינות ולעוד הרבה דתיים מעשרות תיכונים מקיפים דתיים שמתגייסים לצבא עם תום התיכון, ואצל רבים מדי הכיפה אינה שורדת עד סוף המסלול.
האם נפסיק בגלל זה להתגייס? נראה שלא. האם מומלץ לעצום את העיניים לנוכח המציאות? גם לא. צריך להבין את המורכבות וגם לחשוב על פתרונות, ואולי בדרך להבין לפחות טיפה את נפשם של החרדים שחוששים לעתידם הרוחני של בניהם ובנותיהם.
משימת הדור
נשוב לעיקר. בואו נשוט בזמן מאה שנים קדימה, לשיעורי ההיסטוריה שיעסקו במלחמת חרבות ברזל. אצטט בהקשר הזה דברים יפים שכתב השבוע שי מימון: "בעוד מאה שנים לא יזכרו את רונן בר או את גלי בהרב-מיארה. לא יזכרו כמה, מתי ואיך התגייסו החרדים. לא יזכרו מה אמרה נעמה לזימי ואם איזנקוט היה בעד או נגד מבצע הביפרים. יזכרו רק דבר אחד: אם ישראל ניצחה או לא. זו המשימה של דורנו. נקודה, סוף".