הקב"ה מלווה אותנו בכל דרכינו - כיחידים וכאומה. אנחנו יכולים וצריכים להרגיש זאת בכל פעם שאנחנו מתחילים לנוע, ובכל פעם שאנחנו נעצרים.
בפרשת בהעלותך מופיעה פרשייה קצרה - שני פסוקים בלבד - שמוקפת בשני נו"נים הפוכים, כמו סוגריים. חז"ל במסכת שבת (קטו ע"ב) אומרים על כך, ורש"י מביא זאת כאן, שהפרשייה הזאת אינה במקומה. היא הייתה צריכה להופיע במקום אחר.
הפרשייה היא: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י', לה-לו). בקריאתו של משה פעמיים - בתחילת תנועה ובזמן עצירה - מתגלה ההבנה: בכל מסע של עם־ישראל הוא מלוּוה בשכינה. כל יציאה לדרך היא רגע של התארגנות לקראת היתקלות באויב, הפיזי או הרוחני, וכל עצירה היא מקום למנוחה ולהופעת השכינה בעם ישראל.
גם הפסוק מישעיהו שרש"י מביא כאן כדי לבאר את המילה "שובה", מחדד את ההקשר: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיהו ל', טו) - הקריאה ל'שובה' היא גם חזרה פיזית, וגם בקשת השראת שכינה (ראו גם אבן עזרא כאן).
חז"ל שואלים: אם כן, מדוע מופיעה כאן הפרשייה הזו? להבנת השאלה, צריך לשים לב, שהמיקום שלה בתורה הוא אחרי הנסיעה הראשונה. ב-כ' באייר, כמעט שנה לאחר מעמד הר־סיני, מתארת התורה את היציאה למסע הראשון: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי..." (במדבר י, יא-יב).
במציאות, הרי הקריאות האלה של משה "קוּמָה ה'" ביציאה ו"שׁוּבָה ה'" בעצירה, היו לאורך כל ארבעים שנות ההליכה של עם ישראל במדבר. אם כך, לכאורה נכון היה למקם את הפרשייה הזו בתיאור הכללי של סדר המסעות, בפרשת במדבר (ובלשון הגמרא שם: "בדגלים"), ולא בתחנה הראשונה, אחרי שכבר יצאנו לדרך.
הגמרא שם (קטז ע"א) משיבה שמטרת מיקום הפרשייה כאן היא הפרדה בין שני אירועים שליליים. אחרי הפרשייה הקצרה שלנו מתוארים החטאים במדבר. אך מה היה שלילי בנסיעה הראשונה? מסבירה הגמרא, שבנסיעתם מהר סיני הם "סרו מעל ה'". רש"י (על הגמרא שם) מסביר שכבר ביציאה לדרך הייתה אווירה של תאווה לאכול בשר, שנתנה את אותותיה תוך ימים ספורים בחטא שעליו נקרא בהמשך, והרמב"ן (כאן) חולק ומסביר שבני ישראל יצאו "כתינוק הבורח מבית־הספר" - רק שלא נקבל עוד מצוות. לכן, היה צורך להפריד את רצף החטאים, ולהכניס כאן את פרשיית "וַיְהִי בִּנְסֹעַ" - כסוג של חיץ, שלא יהיה רצף של חטאים. פרשיית "ויהי בנסוע הארון", שומרת עלינו בתוך הרצף הזה.
אבל רבי יהודה הנשיא מוסיף טעם אחר ל"סוגריים" המסמנים את הפרשייה: "מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו" (שבת קטו ע"ב). יש כאן מעין ספר־תורה קטן - נייד, על גלגלים - שאפשר לקחת אותו לכל מקום. ספר שנושא בתוכו את ההכרזה: "קוּמָה ה'" כשמתחילים לנוע, ו"שׁוּבָה ה'" כשעם ישראל מתייצב, ועובר לעבוד את ה' במצב נייח.
כי עם־ישראל עובר במדבר מסעות רבים, ועוד צפוי לעבור לאורך המסלול הצפוי לו בעולם, תחנות רבות ואתגרים רבים, התחלות של תנועה ועצירות. הספר הזה, "ספר חשוב בפני עצמו", צריך להיות איתנו תמיד. זה לא משנה אם הוא בדיוק במקומו או שלא - תמיד הוא יהיה איתנו, ויזכיר לנו את השכינה השורה בתוכנו, מניסה את אויבינו, ומלווה אותנו את היעד הבא, שבו נוכל להתייצב ולתת מקום להופעת השכינה בתוך רבבות אלפי ישראל.
היום אנחנו בעיצומה של תקופה אדירה בתולדות עם־ישראל - תחיית האומה, החזרה לארץ, הקמת המדינה, ביסוסה ועיצוב דרכה. ממש מרגישים את התנועה: מהגלות לארץ־ישראל, מהפיזור אל האחדות.
אנחנו חייבים לקחת איתנו את הספר הזה. לזכור, בכל מקום שבו אנחנו הולכים - שהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו. לקרוא אליו: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', לה). ובכל תחנה, בכל התייצבות, כשאנחנו מגיעים אל הארץ, לתקופה שקטה יותר, לא לומר: הנה, עכשיו ננוח. לא להתפזר כל אחד לעסקיו. אלא: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, לו) - לראות שהקדוש ברוך הוא שוכן בתוכנו, מאחד אותנו, מתגלה בתוכנו בערכי תורת ישראל בכל מקום.
ואנחנו מתפללים, שגם עכשיו, בעת המלחמה הזאת, יתקיים בנו: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". ומתוך כך, ביום שאחרי המלחמה - נדע, כך אנו מקווים ומתפללים, לומר מתוך גדלות ועוז: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".