כל הארץ חזית

בשבוע שעבר אירע מחזה יוצא דופן במליאת הכנסת. מי שלא צפה בערוץ 99, לא ראה זאת. מספסלי האופוזיציה מחאו כפיים לראש הממשלה בנימין נתניהו, ומספסלי הקואליציה מחאו כפיים ליו"ר האופוזיציה יאיר לפיד.

המחזה יוצא-הדופן הזה התרחש בזכות נוכחותו במליאה של אורח יוצא דופן - נשיא ארגנטינה חאווייר מיליי, תומך ישראל בכל מאודו. דומה כי היה זה לפני עידן ועידנים. מה שהתרחש לאחר המראת מטוסו מהארץ, הפך את עולמנו מהקצה אל הקצה.

זה כבר היום הרביעי שאת מלחמת "חרבות ברזל" החליפה מלחמת "עם כלביא". אחרי שהפרוקסיס בדרום לבנון וברצועת עזה הוכו ושותקו למעשה, הגיעה שעתם של ראשי הנחש, השוכנים באיראן. מאז סימן נתניהו לפני כעשרים שנה את הסכנה הקיומית הנשקפת לנו מארץ האייתולות, הגיעה סוף-סוף שעת הפעולה.

במשך עשרים דקות היכו מטוסי חיל האוויר ואנשי המוסד את אתרי הגרעין וחיסלו את ראשי הצבא של איראן, פעולה שהזכירה את פעולת המחץ של חיל האוויר לפני 58 שנה, שפתחה את מלחמת ששת הימים, והנחילה תהילת עולם לישראל.

הפעם ימי ההמתנה למכת-הפתע היו ארוכים מדי. גם ספק אם בשישה ימים תסתיים מלחמה זו, שבה העורף הישראלי הפך ליעד מרכזי של טילי האויב השיעי. אבל יכולת ההפתעה של גורמי המודיעין ואומץ ההחלטה של ראשי הממשלה - כאז כן עתה - הנחיתו מכות אנושות על האויב, בשעה שעמד על סף השמדתנו.

הפעם גם מהאופוזיציה היו שבירכו את הממשלה והעומד בראשה, תוך הבעת השתאות לגודל ההצלחה של צבא ישראל, מצד אחד, וכאב על מחיר הדמים בחיי אזרחי המדינה, מצד שני.

הפעם נפלה ההחלטה, וניתן האור הירוק למבצע שפתח את המלחמה, בזכות קור הרוח של בנימין נתניהו. מה שמגיע - מגיע! מסתבר שמדינה כשלנו, כשכל פרשן הוא מלך, כשכל הרשתות החברתיות עמוסות במלל הזוי, האיש מתעלם, יודע להתמקד בעיקר.

גם בפרוץ המלחמה, עדיין היו פרשנים, כותבי פוסטים, אנשי רל"ב, שהמשיכו בטון המבזה שלהם, לא יכלו להתאפק מדיבורים על "שיקולים פוליטיים" ו"תועלת אישית", כמניעים לפעולה. בששת הימים העם כולו התאחד סביב ממשלתו וצבאו. לא נשמעו קולות מפקפקים. לא כן הפעם, כאשר כמה לשעברים, שדיברו על הצלחתו הפנומנלית של חיל האוויר, ועל המודיעין הנפלא שהושג במשך תקופה ארוכה, שכחו את מי שנתן את הפקודה לרמטכ"ל: צאו לדרך!

האמת היא שמלחמת "חרבות ברזל" אינה מאחורינו. צה"ל מוסיף להכות את החמאס ברצועת עזה, כשמטרת-העל היא להגיע לחטופים. כוחותינו פועלים בקיני הטרור ביהודה ושומרון, בשכם, ג'נין וטול-כרם. במקביל - חיל האוויר הולם עוד ועוד ברחבי איראן הענקית,

אבל מצד שני, המחיר שאנו בעורף האזרחי משלמים ועוד נשלם - כבד מאוד. בלתי נסבל. האיראנים משגרים את טיליהם הקטלנים אל מרכזי האוכלוסין. יודעים כמה כל חלל וכל בנין הרוס מכאיבים לנו. והמראות בצד שלנו מזעזעים את אמות הלב. מלחמה שגובה מחירים לא פשוטים מאיתנו.

עירי רמת-גן, קרבן מתקפת הסקאדים העיראקיים ב1991, חווה שוב מוות והרס. כמו צבי בר בשעתו, גם ראש העיר הנוכחי כרמל שאמה הכהן, מוצא עצמו כמנהיג בחזית, שעוד רבה מלאכת השיקום שתהיה לפניו. כמוהו כראשי רשויות אחרים - בת-ים, טמרה, ראשל"צ, רחובות, חיפה, פתח-תקווה ואחרים. הם בחזית. כל הארץ חזית. אין לקנא בהם.

ה-13 ביוני ייחקק לעד בתולדות ישראל, כיום שבו, בעקבות פעולת צה"ל, המזה"ת עשוי לשנות את פניו. אבל גם ביום זה ובימים שלאחריו אין לשכוח את מחדל ה-7 באוקטובר. הצבא, שפישל אז, שלא בלם את גל מחבלי החמאס בעוטף עזה, שלא עמד במשימותיו, בשליחותו, ואחראי עיקרי לאסון הגדול ביותר שניחת על עמנו מאז השואה - זהו אותו צבא שמבצע באופן מופתי את מתקפת "עם כלביא".

חיל אוויר, שעל שמו רשומים מבצעים "מוקד" ב5 ביוני 1967, ו"אופרה" (חיסול הכור העיראקי ב1981), הוא אותו חיל אוויר שלא נתן מענה ב7 באוקטובר, ובכך נתאפשר האסון הגדול, המתמשך עד היום. זהו חיל האוויר, שמכה מאז בוקר יום שישי שוב ושוב במוקדי השלטון באיראן, כ-1,500 ק"מ מהבסיסים בישראל. טייסיו האלמוניים הפכו, ובצדק, לגיבורינו הנערצים.

ישראל נלחמת להבטיח את קיומה לעוד שנים רבות, מפני חורשי מזימת השמדתה. בדרך משלמת בעצמה מחיר דמים כבד. כמו דורות של לוחמי העבר, גם חיילי ההווה נלחמים בהקרבה מתוך הכרת צדקת המטרה. בזכות המלחמה הצודקת היום, המכאיבה לשני הצדדים, יהיו לנו עוד הסכמי שלום מחר, ונקווה גם לשלום פנימי.