אלו הימים עשה ה' נגילה ונשמחה בהם. אנו נמצאים בתוך ימים כל כך גדולים מלאי הוד וקשה עדיין לעכל את גודל האירוע.
כל כך מתאים לפגוש בימים אלו בפרשת השבוע את פרשת ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: 'קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך'. המלחמה שאנו מנהלים היא מלחמת הקב"ה, שכן מי ששם לו למטרה לפגוע בעם ישראל, העם שמייצג את הקב"ה בעולם, הרי הוא פוגע במגמה שלשמה נברא העולם.
השאלה המרכזית היא האם יש לומר הלל על כל המהלכים הנפלאים. לפי ענ"ד בוודאי שחייבים לומר הלל, שכן יש לומר הלל על כל נס.
מהו הנס שאנו יכולים להצביע עליו. כמובן שההצלחה המסחררת של טייסינו בתוך מדינת אויב היא בחינת נס, אולם הנס המרכזי הוא נס אומץ הלב של ראש ממשלתנו מר בנימין נתניהו. כולם מבינים שאת המבצע הזה היו צריכים לעשות לפני שנים רבות, רק צריך לזכור באלו לחצים מבית ומחוץ עומד מנהיג העם. המציאות הזאת של מתקפה באירן מצריכה תעוזה משמעותית. היציאה מתוך כל הלחצים היא עצמה הנס הגדול ביותר
הדבר מזכיר את נס הקמת המדינה שכן מחוץ וגם מבית היו כוחות משמעותיים שלחצו על מר בן גוריון לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה. והנס היה שראש הממשלה לא נכנע ללחצים אלו. אמנם נס הכרזת המדינה הוא הרבה יותר גדול כיוון שבמלחמת השחרור נלחמנו עם כוחות דלים וללא ציוד מלחמתי מתאים כנגד צבאות אויב סדירים כך שגם ראשי הצבא לא היו בטוחים בניצחון, אבל אין בכך להמעיט את הנס של אומץ הלב להניע את המבצע המדהים של עם ישראל בימים אלו באירן.
האמת היא שנס אומץ הלב מקורו כבר בחנוכה. הבית יוסף שואל מדוע חוגגים שמונה ימים את חג החנוכה בעוד הנס היה שבעה ימים. אחד התירוצים הוא שהדלקת היום השמיני היא על נס אומץ הלב של המכבים לצאת למערכה כנגד הצבא היווני העצום.
ישנה בתלמוד הירושלמי מחלוקת מנהגים לגבי אמירת שלום לאבל בשבת. ישנם נוהגים שלא לומר שלום וישנם הנוהגים שכן לשאול בשלום אבלים. כיצד צריך לנהוג אדם מגיע למקום שאין הוא יודע מה המנהג שם.
התלמוד הירושלמי (מועד קטן ג, ה) מספר על רבי הושעיה שהגיע למקום מסוים ולא ידע מה המנהג במקום זה. אמר להם רבי הושעיה אמנם איני יודע מה מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ההדרכה של רבי הושעיה היא שראשית חוכמה אומרים שלום. עדיף להיכשל באמירת שלום במקום בו לא אומרים שלום, מאשר לא לומר שלום במקום בו נוהגים לומר שלום.
לכל מטבע יש שני צדדים, אולם צדדים אלו אינם שקולים, כמו שאכן ניסינו להציג בנושא אמירת שלום לאבל בשבת. דומה שאי אפשר להצביע בוודאות על אמת מוחלטת, למרות שדומני שדרך הציונות הדתית היא דרך המלך. ישנו הבדל עקרוני בין הכרת תודה לבין כפיות תודה. אם בסופו של דבר מתברר שלא היה ראוי לומר הלל במקרה של אמירת הלל על נס מסוים, הרי מדובר פה בטעות נסבלת, אולם אם מתברר שהיה צריך לומר הלל במקרה כזה, הרי אי אמירת הלל היא בחינת כפיות טובה שאין חמור ממנה.
בדומה, אומר מרן הראי"ה קוק זצ"ל שמוטב שניכשל באהבת חינם מאשר ניכשל בשנאת חינם. גם הרב קוק אינו כותב בצורה ודאית שיש לאהוב את אלו הכופרים בתורה, אולם הוא מעדיף לאהוב את אלו שאולי יתברר בסופו של דבר שלא היה נכון לאהוב אותם, מאשר לשנוא את פורקי העול, שבסוף יתברר שהיה אסור לשנאם. שנאה שלא במקומה אין דבר חמור ממנה.
חוזרים לגוש קטיף
ראש ממשלתנו מר בנימין נתניהו אמר זמן קצר לאחר מלחמת שמחת תורה בתשובה לשאלה שנשאל שאולי הגיע הזמן לחזור לגוש קטיף, שלחזור לגוש קטיף זה לא ריאלי. אמר ולא פירש.
דומה שכל מי שעיניו בראשו מבין שבנושא רצועת עזה אין פתרון אחר מאשר כיבוש הרצועה והתיישבות בגוש קטיף.
מה שהתחדש עכשיו הוא שדבר שבעיני רבים היה לא ריאלי, כמו תקיפה משמעותית בתוך לוע האויב האירני, התברר כדבר מאוד ריאלי. יתכן שעכשיו גם ראש ממשלתנו יחליט שחזרה לגוש קטיף אין דבר יותר ריאלי ממנה. ראש ממשלתנו היקר. האם לא הגיע הזמן לחזור לגוש קטיף.