ונשמרתם מאוד לנפש העם

החובה ההלכתית הפשוטה להישמע להנחיות של פיקוד העורף מבוססת על מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ואין צורך להכביר על כך מילים.

עם זאת, אדם שאינו מקפיד על הנחיות בתחום הבריאות והבטיחות, ואפילו אם הוא עובר על חוקי התנועה [כל זמן שאינו מסכן אנשים נוספים], מסכן רק את עצמו. ואז יש מקום להכנסת שיקולים ערכיים שמצדיקים סיכון מסוים, כמו: צורך מצווה, שליחות של מצווה, ומעל כל אלה - יישוב הארץ.

בזמן מלחמה השיקולים הם שונים ומורכבים יותר. השיקול המוביל במלחמה הוא השמירה על החוסן הלאומי, שחובת הזהירות מכל פגיעה בו נלמדת מן הציווי של התורה (דברים כ, ח): "ולא יימס את לבב אחיו", ומן הציווי (פס' ג): "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם".

מזה נובעים שני עקרונות משלימים: האחד הוא לא להישבר גם במצב שבו יש אבדות רבות וכואבות. והשני הוא למנוע מצבים של אובדן נפשות שמחזק קולות תבוסתניים שכבר מתחילים לעלות; וכבר בעבר ראינו איך קולות אלה הביאו להפסקת מלחמה בטרם השיגה את כל יעדיה.

כל הרוג נוסף מוסיף עוד דלק למדורת התבוסתנות. וקל וחומר - אירוע רב נפגעים שמספק תיאורים מזעזעים באמצעי התקשורת. כל זה מטיל על כל אחד מאתנו אחריות יתירה להימנע ממצבים שעלולים להגיע לידי כך, גם אם יש לו סיבות טובות שלא לחשוש לגורלו האישי.

סיכומו של דבר: ההתמודדות שלנו עם סכנות אישיות היא כבני אדם פרטיים, ואילו ההתמודדות שלנו עם סכנות המלחמה צריכה להיות מתוך נקודת מבט כללית, של היותנו חלק בלתי נפרד מגופה של האומה שגורלנו האישי משפיע על גורלה.

"חזק ונתחזק בעד עמנו..."