השף הגדול והמלצר הראשי

בקיץ 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. מדינת ישראל עוד לא הייתה אפילו בתכנון, ולנו היהודים לא היה לכאורה שום חלק מרכזי באירוע.

הרב קוק ראה הכול אחרת כדרכו, הרבה יותר גדול, הרבה יותר רחב, הרבה יותר למרחוק. משהו טוב לעם ישראל חייב לצאת מהמלחמה הזו. "בניין העולם המתמוטט כעת", כתב אז הראי"ה מגלותו באירופה, "דורש הוא את בנין האומה הישראלית". כשכולם עסקו בגרמניה, ברוסיה ובצרפת, הרב קוק ישב וציפה לראות מה מבשלת ההשגחה העליונה למען גאולת העם היושבים בחושך ומצפים לאור גדול. "כשיש מלחמה גדולה בעולם", כתב עוד מרן הרב, "מתעורר כח משיח. ולפי ערכה של גודל המלחמה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה".

ההמשך ידוע. בפינה צדדית לכאורה של המלחמה פלשה בריטניה לארץ ישראל. הצהרת בלפור, המנדט הבריטי, ולמרות לא מעט קשיים, נסיגות ואתגרים נסללה הדרך לעליות הגדולות ולמדינה יהודית בארץ ישראל.

בתחילת 2022 פרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה. המלחמה הזו לכאורה לא הייתה קשורה אלינו בשום צורה. רק לכאורה: היום - יותר משלוש שנים אחר כך - הכול ברור בסך הכול. השקיעה הרוסית בבוץ האוקראיני היא שאפשרה למורדים בסוריה לשעוט לארמונו של אסאד בדמשק ללא כל חשש. הרוסים ולוחמי חיזבאללה הם שהצילו את אסאד בסיבוב הקודם, כשעזרו לו לטבוח בבני עמו. בפעם הזו חיזבאללה לא היו כדי לעזור והרוסים, מרוטים ועייפים ממלחמות, נטשו את הבובה הסורית וסייעו לאסאד בעיקר במטוס מילוט ברגע האחרון.

אבל הסיפור עם פוטין, אסאד, א-שרע וכל סעודת הציד שערך חיל האוויר שלנו בחופשיות על אדמת סוריה הייתה רק המתאבן לקראת הארוחה העיקרית: אני קשיש דיי לזכור את מספר הפעמים שהמילה רוסיה הוזכרה לצד צמד המילים תקיפה באיראן. לא נוכל לתקוף באיראן, הסבירו לנו מומחים בלי סוף, שלמרבה הפלא עדיין מראים את פרצופיהם העצבים על מרקעי הטלוויזיה. אם נתקוף באיראן, הרוסים יתערבו. אם נתקוף באיראן, טענו אחרים, המטוסים שלנו לא יוכלו לחזור משום שייגמר להם הדלק. אם נתקוף באיראן, הטעימו המומחים, מליציות שיעיות שרק מוכנות להפעלה יחצו את הגבול בין עיראק לסוריה, ובהסכמת אסאד ינועו על כביש דמשק-בירות, ומשם דרומה, עם אלפי לוחמי רדואן, לעבר מדינת ישראל.

לא נוכל לעלות אל העם, הסכימו כלל הפרשנים, כי חזק הוא ממנו. אבל רוסיה ונסראללה לא היו שם בשביל אסאד, ולא היו שם גם בשביל ח'מינאי. מטוסינו עושים בטהראן כבתוך שלהם ומתדלקים על אדמת סוריה משל היה זה שטח אש ברמת הנגב. והמיליציות השיעיות? הן כמובן גילו שהמעבר דרך סוריה סגור.

כל כך הרבה שנים הסבירו לנו מרגלים ממרגלים שונים שאנחנו חגבים, שאין סיכוי, שזה לא ריאלי. שעות מספר לפני ההתקפה המזהירה של צה"ל אחד מבכירי הכתבים ספק העריך ספק קיווה שלא תהיה תקיפה, משום שברור ש"נשארה גם לנתניהו טיפת היגיון".

שנים שלטה כאן תודעה ברורה שפלישה רחבה לעזה, שפירוק חיזבאללה מיכולותיו, שלא לדבר על התקפה רחבה על איראן - כל אלו בגדר אגדות, ובצילן הפכו הגנרלים ליותר מדינאים ופחות אנשי צבא, ורעיון המלחמה והניצחון הומרו לעימות מוגבל ול'אסטרטגיה צבאית-מדינית', כל מיני מילים גבוהות שתפקידן אחד: לכסות את ערוותם של החגבים.

בנס גדול התעלו האריות על החגבים, ובני בניו של כלב, גור אריה יהודה, הביאו את עם ישראל, בעזרת ה' יתברך, לנפלאות ולניסים שראוי לגמור עליהם את ההלל.

עלה נעלה

ריבונו של עולם, מסבב הסיבות, בעל מלחמות זורע צדקות, הוא השף הגדול של הסעודה הזו. והמלצר הראשי הוא כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. את זה איש לא ייקח לו: נתניהו הוא שהתעקש, לא פעם יחיד מול רבים, להסביר שאיראן היא סכנה קיומית למדינת ישראל.

התביישתי לראות השבוע אנשים, חלקם מן המחנה הלאומי, שמצאו את כל המילים הטובות, הנכונות והנצרכות כדי להלל את אנשי המוסד האמיצים (ואו, איזה ביצוע על אדמת איראן!) את אנשי המודיעין וכמובן את הטייסים, ולא טרחו לרגע לתת את המילה הטובה לבעל הסמכות והאחריות, מי שראוי לכל קרדיט אפשרי במלחמה הישראלית איראנית ארוכת השנים - בנימין נתניהו.

גם אם היה אפשר לעשות טוב יותר, גם אם היה אפשר לעשות מהר יותר, בשורה התחתונה המציאות היא שמדברת בעד עצמה: נתניהו הוא שהרים את הראש מייד אחרי הטבח בשמחת תורה תשפ"ד, הוביל את צה"ל לסיפו של ניצחון בעזה ולהשבת רוב מוחלט של החטופים, לכניעה דה פקטו של חיזבאללה בלבנון ולתקיפה היסטורית באיראן, כולל הפתעה והונאה שהיא מבצע מוקד בחזקת כמה וכמה. הרבה מרגלים אמרו לו מעל כל במה אפשרית שזה בלתי אפשרי, אפס כי עז העם, אבל ברגע האמת ידע נתניהו להחליט, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, סר צילם מעליהם וה' איתנו, אל תיראום.

צמח דוד

בדיוק כמו שלימד אותנו הרב קוק, כאז כן היום, המלחמה הזו עתידה להצמיח עוד שלב בצמח דוד. משהו יקרה כאן, משהו גדול יצא מכל הדבר הזה. כבר למדנו שאנחנו לא מבינים הכול, כבר הבנו את הקטע: לפעמים דברים מובנים רק אחרי כמה שנים טובות. לאן עוד תשלח שורשים, פארות וענפים המלחמה הגדולה והארוכה הזו? היכן תהיה תחנת הסיום? המסקנה היא שאין לדעת.

שברנו את מחסום הפחד, איננו מרגישים עוד כחגבים. הרבה עוד תלוי בנו, ועוד יותר תלוי בריבונו של עולם. אנחנו כמובן רוצים הכול: ניצחון, גירוש האויב, התיישבות, שלטון אמיתי ביהודה ושומרון, בניין ירושלים. אנחנו נתחזק ונחזק למען ערינו ולמען ערי א-לוהינו, והוא יעשה הטוב בעיניו.