ימים היסטוריים

"דבר עם טראמפ, שיסיים את זה" - הפציר בי בבוקר יום שישי מוביל הגז לבישול, בעודו פורק מעל כתפו את המכל הכבד. הוא ביטא בכך את תקוות הרבים שהמלחמה תסתיים במהרה, וכי רק הנשיא האמריקני יכול להביא לכך.

מי אני ומה אני, מה לי ולטראמפ, ובכל זאת הגבר המוצק, באין לו "כתובת" אחרת, פונה אלי, הלקוח שלו. חשתי במצוקתו.

להיות מוביל בלוני גז זוהי אולי המשימה המסוכנת ביותר בימים אלה. "מה אתה עושה בשעת אזעקה?" - שאלתיו. "עוצר את המשאית ומתרחק ממנה כמה שיותר", השיב כמי שמכיר בסיכון הגדול שבעבודתו, והוסיף: "אם תיפגע, היא תתפוצץ בכל מקום שבו תחנה, על בלוניה".

זה היה בוקר שקט, כמעט חשבנו שככה יעבור היום עד רדת החשכה, אבל כבר בשעת אחה"צ בקעו הציפצופים מכל מכשירי הטלפון וכולנו רצנו לממ"דים. חשבתי על מוביל הגז ומשאיתו. לוודאי שהוא כבר בביתו, תופס מחסה כמו כל אזרחי ישראל. חשבתי כמה הוא צודק. כמה אנו תולים תקוות ב"מר עולם", ידיד ישראל, כמעט מאבדים סבלנות.

למה הוא מהסס? למה הוא משאיר אותנו לבד במערכה, ישראל הקטנה כנגד איראן הענקית. האם ישנה כוונה נסתרת מאחורי זיגזוגיו? האם משהו נרקם מחוץ לידיעתנו, וכי ארה"ב תצטרף לבעלת בריתה הקטנה ותשלים את מלאכת השמדת הגרעין האיראני, חיסול ראשי המשטר שעדיין נותרו בחיים, ותביא לניצחון המיוחל, הסופי?

המחשבות של שישי בבוקר קיבלו את התשובה המוחצת בראשון בבוקר. משאלתו של האזרח נהג הגז, של כל שוחרי השלום בעולם - נתגשמה בהחלטה ההיסטורית של הנשיא טראמפ. פורדו, המסוכן באתרי תעשיית המוות של איראן, 90 מטר מתחת לאדמה הסלעית, שמיליארדים הושקעו בהקמתו, איננו עוד. מבצע ההונאה של טראמפ מול איראן, שקדם לו מבצע ההונאה הישראלי שקדם למיתקפתו של חיל האוויר שלנו, יצא אל הפועל באופן מושלם.

היה זה בעקבות שבת שקטה בארצנו שבה לא נורו טילים בליסטיים לעבר ישראל. שמענו פרשנים באמריקה שאומרים לנשיא, אל לו להיגרר אחרי נתניהו. אל לה לאמריקה להתערב במלחמה שבין ישראל לאיראן. כך גם "יעצו" לטראמפ מקורביו, סגנו ואנס וסטיב באנון. כנראה היה זה בתיאום עם הבוס. אכן, רק ביכולת אמריקה היה לפוצץ את מקום האימים הזה, פורדו, באמצעות פצצות של כמה טונות כל אחת, חודרות את שכבת הסלע הקשה, הורסות את הצנטרופוגות.

היתה זו שבת שבה בעורף הישראלי, בכל ערוצי הטלוויזיה, בכל מיפגש משפחתי, הכל היה דיבורים, כולם משיאים עצות. בוהים במסכים. הפרשנים למיניהם, בני הסמכא כביכול, פיטפו עצמם עד בלי די, אומרים דבר והיפוכו. מפריחים ספקולציות.

בעוד אשר ראשי האופוזיציה מגלים אחריות, מבינים את גודל השעה, משבחים את ההחלטה המנהיגותית האמיצה של נתניהו, אותם פרשנים, שאמרו נחרצות, כי אין סיכוי שישראל תפתח במערכה בלא גיבוי אמריקני, שאין לביבי ההססן האומץ לעבור מדיבורים לפעולה, לא רק שאינם לועסים את כובעיהם, אלא שממשיכים לשטוף את מוחותינו במלל חסר תועלת, אפילו מוטה, שאינו תורם בכלום להבנת המצב.

"איך הפכנו לעם שמקדש מלחמות ודם?" - שאל בדף הפייסבוק שלו ראש אגודת הסופרים (והסופרות!), צביקה ניר. "ספארטה מודרנית" - כך הוא הגדיר את ישראל, והוסיף: "אני מאוכזב מכל המפלגות הציוניות שאין בקרבן איש אחד בעל אומץ ושאר רוח, שיביע התנגדות למלחמה הזו".

הוא מבטא בדבריו אלה את הרוח התבוסתנית ששוררת בקרב חלק מאנשי הרוח שלנו, לשעברים, שהמלחמה להבטחת קיומה של ישראל טורדת את מנוחתם. טוב שטייסינו, לוחמינו, האלמונים והאמיצים, מתעלמים מביטויי חלושה אלה, עושים שליחותם באמונה מלאה, בתעוזה רבה, תוך סיכון חייהם, גם כדי שצביקה ניר (אגב, אח שכול) וחבריו יוכלו לכתוב בשקט את ספריהם והגיגיהם.

רצינו שחודש יוני יהיה שקט יותר, שהרי במרכזו כמדי שנה, חגיגת שבוע הספר העברי, אבל הדוכנים נותרו עירומים מספרים, מקוראים ומרוכשים, בגלל כובד השעה, מלחמה היסטורית שגובה קרבנות בעורף, שעוד רבים הספרים שייכתבו עליה כאשר מתקרב רגע הכניעה של גדול אויבינו במאה ה-21. עם הספר שוב מוכיח עוצמת זרועו. שוב יש לנו על מי לסמוך בבית הלבן בוושינגטון, כאשר המעצמה הגדולה בעולם הצטרפה בכל עוצמתה אל ישראל ב"מלחמת שלום העולם החופשי".

אי שם בביתו, או בנסיעה לעוד לקוח, אולי חושב לעצמו מוביל מיכלי הגז, שהלקוח הרמת-גני שלו נענה להפצרתו. שהוא "דיבר עם טראמפ". כך או כך, אלה ימים היסטוריים שבהם גאווה היא להיות ישראלי. גאווה היא להיות אמריקני. ובינתיים המלחמה נמשכת, גובה קורבנות והרס.