1. שתי פעמים בכיתי על הטוסטוס בחיי. הפעם הראשונה הייתה לפני שנים רבות עת חוויתי פיטורין מפתיעים.
עבדתי כ'פיקולו' בבית קפה וביום שישי אחד התבקשתי להגיע לחדר המנהלת המאולתר שממנו הובלתי (כמעט פיזית) לדלת האחורית כשדמעותיי על לחיי. "סע בזהירות", אמרה המנהלת באימהיות רכה כשהבחינה בקסדה שלי. הפעם השניה בה דמעתי על הטוסטוס הייתה בשעת בקר מוקדמת, לאחרונה. נפלטתי לרחוב ואוזני קלטה שיחה של זוג צעיר שבה אחד מהם (תנחשו אותם: הבעל או האישה?) דרש לדעת משהו. אין לי מושג מה, אבל הטון ההחלטי של "אני צריך\ה לדעת", הוציא נזילה מארובות עיניי. תדר אי העדינות שחדר לאזורנו פוגע בשקט בקודש הקודשים הביתי והוא מוציא ממני את המיטב.
2. אפשר לדבר שעות על יוקר המחיה, האילוץ לצאת לעבודה, לא לגדל את הילדים והדובדבן שבכספת: ההכרח שהעולם יחזיק בתוכו 'גם גברים חרוצים מאוד וגם נשים שעובדות חזק ולא פחות חזקות'. נסחו את זה איך שאתם רוצים. כך או כך, שאלת המיליון מנקרת ללא הרף: האם בעולם ללא יוקר מחיה בו היה מתאפשר לנשים לגדל ילדים הן אכן היו עושות זאת בשמחה ונהנות מכך? או שאיפשהו, בלי משים, הורים רבים נפלו כקרבנות רצוצים על מזבח המודרניזציה המסרסת את האדם ומרחיקה אותו מהמקומות הטבעיים שיעשו לו טוב אמיתי ואף ירגשו אותו?
3. האם הקונספט שבו - מטבע הדברים - נשים רבות נאלצות להיות 'חזקות' (ואם לא - אז הן 'לא בסדר') תורם להן או מקזז מהן את היכולת הפלאית להיות עדינות ומרחיק אותן מהפוטנציאל שיסב להן אושר עילאי מחיי המשפחה הפנימיים? זאת שאלה מסתורית שלרוב גוררת ביקורות אוטומטיות, גנריות, ידועות מראש, שלא מאפשרות לאף אישה ואיש לחשוב מחוץ לקופסת המעונות-עבודה-בית-ללא-נשימה. כאילו חוסר הנחת המובנה בחיי המשפחה זו גזירת גורל שאי אפשר לחמוק ממנה ועלינו לרוץ אחרי הזנב של עצמנו 'ולסדר את העניינים עם הילדים' כאילו היו 'פינה' שיש לארגן אותה ולא מעיין נובע לדלות ממנו רוב נחת, רגש טבעי, עניין, סקרנות ויופי.
4. קונספט 'זוג ההורים העובד עד בלי די' אינו הכרחי אם מסתפקים במועט או שאחד מבני הזוג מרוויח מספיק. תואנת 'מוכרחים לעבוד כי הכל יקר' - נכונה אמנם לאנשים מסוימים, אך זה לא סוד שנשים רבות עובדות כי 'ככה זה'. הן לא רואות אפשרות אחרת לסיפוק בעולמן והמחיר - קשה לכימות. האילוץ 'להתחספס', הצורך לנסח את העדינות הנשית מחדש כדי להיות 'חזקה' - הינם כהון מבוזבז במרחב הזוגי ובגידול הילדים. האם הקונספט בו אין זמן לילדים (בדרך כלל) נכון לכל אחת ואחד מאיתנו? האם הוא נכון לילדינו (כשכלכלית אפשר אחרת)? מה המחיר של החיים הללו? לפני שנגיע לתשובות אוטומטיות, ראוי לשאול את השאלות האלה ולהעמיק בהן. לא להתייחס אליהן כתלושות. כי לעת עתה נראה שבלי כוונה נקלענו למציאות משפחתית שלא תמיד יש לה קשר חזק אל הטבע האנושי הנצרך. זה המצב.
5. איננו אשמים. הרגילו אותנו לסגנון חיים מסוים בו חוסנה של אישה נמדד ביכולת שלה להכניס כסף ולהפגין כישורים ולא ביכולת שלה לגדל ילדים, לשמוח במעשי ידיה בביתה ולפתח סבלנות ליצורים המלאכיים שממלאים את עולמנו ומתזזים ללא הפוגה בין מחנכים נהדרים שמתפקדים לא פעם בעיקר כדמויות היחידות שיש להם סבלנות אימהית על בסיס יומיומי, לצערנו. בתווך, העולם הנוכחי מוצף במנחי הורים וספרי הדרכה שמשוועים לתת 'כלים להורים'. אלו ואלו עשויים לעורר השראה לרגעים. אך אחרי שתסגור את הספר תגלה את המציאות האישית שלך. זה לא העצות, זה הקונספציה. הורים רבים נשבו שלא באשמתם בקונספט מודרני-בעייתי המרחיק אותם מילדיהם ומהיכולת האיטית להתקרב אליהם, לפתח סבלנות מולם ולהתעסק בבניית הקשר תוך כדי שהם מכירים את נפשם הייחודית המתעצבת, מתרגשים מהם, רווים נחת ומרבים אהבה - על בסיס יומיומי.
נדב גדליה הוא עורך תוכן ומגיש סרטונים וטקסטים, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות!), "אבא עם אלוקים" ו"רווק עם אלוקים"