השפע האלוקי שמחייה אותנו יום יום מחייב התבוננות ותודה מתמדת כלפי הקדוש ברוך הוא.

בארה של מרים, שמתוארת בדברי חז"ל כ'הולכת עם עם-ישראל ממסע למסע' (ראו תרגום אונקלוס כאן, במדבר כא, יח-כ, ורש"י פס' יט-כ), היא מקור החיים של עם ישראל בתקופת המדבר. המים הם מקור החיים הפיזיים של העולם כולו. כאשר יורד גשם, הצמחים צומחים, יש אוכל לבעלי החיים, וכל מחזור החיים בטבע מתעורר. והמים הם גם מקור החיים הרוחני של עם ישראל, וכפי שנאמר: "אין מים אלא תורה" (בבא קמא פ"ב ע"א), ללמד שתורת ישראל היא יסוד קיומו של עם ישראל. אין קיום לעם בלי תורה - זה הבסיס, זאת השליחות: להוציא אל הפועל את דבר ה', כפי שהוא ניתן לנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

כך אפשר להבין את דברי המדרש המובאים ברש"י (סוף פס' כ) שהבאר המשיכה ללכת עם ישראל עד שהיא הגיעה לימה של טבריה. לכאורה זה מיותר, שהרי בארץ ישראל עם ישראל כבר אינו צריך את בארה של מרים. כאן יורד גשם, "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא). אבל אם אנחנו מבינים שהבאר מתארת את מקור השפע האלוקי, החומרי והרוחני, הרי ברור שגם בארץ ישראל היא ממשיכה ללוות אותנו, וימה של טבריה, מהווה מקור חיים, חומרי ורוחני, לעם ישראל כולו.

אך דווקא לאור ההבנה הזו של תפקיד הבאר ומהותה, קשה להבין את דברי מדרש תנחומא שמביא רש"י (במדבר כא, יד-יז) על תפקיד נוסף שמילאה הבאר. בפסוקים עצמם מופיעה שירה ייחודית: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ" (במדבר כא, יז). רש"י, על־פי מדרש חז"ל, מביא שבאותה שעה גילו בני ישראל כיצד הציל אותם הקב"ה בקרב שלא ידעו עליו כלל: "יִפֹּל מִצִּדְךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ" (תהלים צא, ז). הגויים ניסו לארוב לישראל, הקדוש ברוך הוא השמיד אותם, אך עם ישראל כלל לא ידע על כך: "אמר הקב"ה מי מודיע לבניי הניסים הללו?... והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים...." מי הבאר שימשו כאן לא לשתיה ולהוספת חיים, אלא לחשיפת נס ההצלה בפניו של עם ישראל.

כדי להבין את המדרש אנחנו חייבים להבין תחילה למה לשלב מים וניצחון ניסי במלחמה? כי במהות - אין הבדל. שניהם נובעים מליווי אלוקי יומיומי. לכן לא די לומר שבכל מקום שאליו הגיעה עם ישראל, הקדוש ברוך הוא פתח באר חדשה ונתן לעם מים. חשוב להבין שהבאר מלווה את ישראל תמיד - זו לא פעולה מקומית, אלא הופעה של השגחה כוללת. ולכן גם רואים חז"ל לנכון להראות לנו, שהבאר שותפה גם בהצגת הניצחון לעיני העם. כי גם כשנראה שיש נס גדול - התגלות אלוקית מדהימה, כמו במלחמה - אין זו מציאות מנותקת. זה כמו אותו נס יומיומי, רק גלוי. "נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל־יוֹם עִמָּנוּ" - גם הקיום הפשוט, גם הניצחון הדרמטי - שניהם ניסים, ושניהם מושגים על ידי הליווי האלוקי היומיומי.

לכן הבאר היא זו שנבחרה לגלות את הנס. ולכן שירת העם פונה אל הבאר. היא מלווה את עם ישראל ממדבר מתנה - וממתנה נחליאל - עד ימה של טבריה. וגם כיום, מקור המים, מקור החיים החומריים והרוחניים של עם ישראל, נמשך מאותה השגחה אלוקית.

כך יש להבין את דברי חז"ל (אבות ה', ו') שהזכרנו בשבוע שעבר: "עשרה דברים נבראו בין השמשות", ואחד מהם הוא "פי הבאר". לא רק פי הארץ, שנפתח ונפרע מן הרשעים, אלא גם פי הבאר - הפשוט, השוטף, המעניק חיים לכל חי - הוא דבר ה'. גם הוא נברא כדי לחבר את ששת ימי המעשה עם רגע כניסת השבת, בין מלאכה לתכלית.

אנו מתפללים, שנזכה לראות גם את הניסים הללו ביום יום, וגם את הניסים הגדולים של נצחון במלחמה. שנראה בחזרת אחינו החטופים בריאים ושלמים, בניצחון הברור והמוחלט של עם ישראל, ושתהיה בליבנו הכרה יסודית, עמוקה ובריאה - כבארה של מרים - בליווי האלוקי ההולך עמנו בכל דרכינו.