הקדוש ברוך הוא מדבר אלינו מתוך המציאות. פונה אלינו ממש. ואנחנו? צריכים רק לפקוח עיניים, להקשיב, ומתוך כך - להתקדם. הן ברמה הפרטית והן הלאומית.
גם בלעם, שהיה נביא, לא הקשיב. בתחילה נשלחו אליו מסרים ברמז. האתון סוטה מן הדרך, נצמדת אל הקיר, רובצת תחתיו - ובלעם איננו מתעורר. לאחר מכן האתון מדברת אל בלעם, ורק אחר כך המלאך מתגלה ומדבר אל בלעם באופן ישיר.
לכאורה, המהלך המדורג הזה בהעברת המסרים נראה מיותר. הרי בלעם הוא נביא. הקב"ה מדבר אליו ומעביר אליו מסרים ישירים. אפילו באשר להליכה הזו, הקב"ה אמר לו עוד כאשר הגיעו שרי בלק לקרוא לו, שלא ילך עמהם. אז למה צריך נס גדול כזה, שהאתון תתחיל לדבר?
מפני שבלעם צריך להבין שהמציאות כולה מדברת אליו. לא רק ברגעי הנבואה המרוממים. גם סתם כך בבוקר שגרתי. המציאות מדברת אליו, בתחילה התנהגותה של האתון ולאחר מכן פיה של האתון מדבר אליו. עליו רק להקשיב, והוא - איננו שומע.
כך אפשר להבין את תגובתו של בלעם כאשר האתון מתחילה לדבר אליו. בלעם לא נחרד, לא תוהה ולא פונה בתפילה אל הקב"ה. הוא פשוט עונה לאתון וממשיך לדבר איתה, כי הוא מבין סוף סוף שיש כאן מסר אלוקי המגיע אליו, בשלב זה, מפיה של האתון.
ומה אומרת לו האתון? "הֲלֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ, אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לךָ כֹּה?" (במדבר כ"ב, ל'). לפני שאתה מסיק מסקנות, אתה צריך לזכור מי עומד מולך, מי השותף שלך לדרך. בלעם עונה לאתון כרגיל, בלי התרגשות. אך עבורנו המסר ברור: המציאות משתנה. משהו כאן קורה. המציאות מתעוררת.
וכאן עומק המסר: את הפתח להקשבה, צריך לברוא. פי האתון הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה', ו'). זהו הרגע שבין ששת ימי המעשה לשבת - בין הפעילות האנושית להתבוננות. וכשם שפי הארץ מופיע אצל קורח כדי לזעזע את העולם ולהיפרע מן הרשעים, כך פי האתון מופיע אצל בלעם, ואצלנו - כדי להתעורר ולהקשיב שוב אל דבר ה' המדבר אלינו מתוך המציאות. פי האתון, יכולתו של החומר לדבר אלינו ולהעביר מסרים, מוכן לכך כבר מששת ימי בראשית. היישום וההקשבה הם כבר האתגר שלנו.
לפני שמופיע דבר ה' בפירוש - על האדם להקשיב למציאות, להתרגש משינויים שמתרחשים ולהבין שמשהו כאן דורש תיקון. זו הדרישה הבסיסית מן האנושות בכללה, ומעם ישראל בפרט.
גם אנחנו כיום חווים תקופה מורכבת, שבה דבר ה' מופיע אלינו מתוך המציאות. המכה הנוראה של שמחת תורה - טלטלה איומה, בלתי מוסברת. רגע שבו מתערער הכול. ואנו שואלים: מה נאמר לנו כאן? אנחנו לא נביאים, אבל אנחנו חייבים להתעורר ולהעמיק את המבט שלנו.
עברנו תקופה קשה של מתחים פנימיים בתוך עם ישראל, אחר כך תקופה קשה של נסיון להתאושש מן המכה הקשה של שמחת תורה, ואחר כך תקופה של נצחונות גדולים, בלבנון בסוריה ובאיראן. ועדיין לא השלמנו את המהלך בהשבת החטופים ובניצחון במלחמה בעזה. אנחנו חייבים להתעורר ולהקשיב למסר האלוקי העולה מן המהלך המורכב הזה.
גם אם אין לנו תשובות ברורות על תוכן המהלך האלוקי, אנחנו חייבים לעסוק בכך, להביט זה בזה ולשאול: מה היה לפני כן? איך קרו לנו דברים כאלה? הרי כולנו אחים. כולנו היינו שותפים לחזרה לארץ, לבניין המדינה, לכל תהליך התחייה: בעשייה, בתורה, בביטחון, בכלכלה, בחברה. גם אם יש מחלוקות -"הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה"? האם חלילה ניסינו סתם לפגוע זה בזה? האם לא רק רצינו, כל אחד מאיתנו, לראות את מדינת ישראל ואת עם ישראל מתפתחים באופן הראוי לנו?
ההליכה המשותפת והקיום המשותף הם נקודת המוצא. אחר כך יופיע המלאך, ואחר כך יתגלה דבר ה'. אבל תחילה - הקשבה. למציאות. לאחים. לעם.
נתפלל שנזכה לראות את תום המלחמה, את שיבת אחינו החטופים - בריאים ושלמים, את חזרת החיילים לבתיהם. נתפלל שמכה קשה תיפול על אויבינו, שלא יוסיפו להרים ראש, ושהליווי האלוקי ימשיך ויופיע - מתוך שותפות, מתוך הקשבה, ומתוך הקשבה, ובמהרה תתקיים בנו נבואתו של בלעם בסוף הפרשה: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב".