התורה והלחימה הפיזית בשדה הקרב - שתיהן יחד מרכיבות את עבודת ה' שלנו, ומהוות את הבסיס לכניסה שלנו לארץ ישראל.
בפרשת פינחס, הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה" (במדבר כז, יב), ןמזכיר לו כי הוא לא יזכה להיכנס לארץ ישראל. למה זה נזכר כאן? רש"י מביא את השאלה ומציע שתי תשובות מתוך המדרש.
אמנם בדרך הפשט - אפשר להבין מדוע הציווי נזכר כאן, מכיוון שזהו הרקע למינויו של יהושע בן נון. הרי מאמצע פרשת חוקת אנו מצויים כבר בשנה הארבעים. פטירת מרים, פטירת אהרן - כבר התרחשו. כאן, בפרשת פינחס, מתקיים המִפקד שמטרתו חלוקת הארץ: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה" (במדבר כו, נג). לאחר מכן באות פרשת בנות צלפחד ודיני הנחלות (כז, א-יא). אם כן, מינוי יהושע הוא המשך ישיר לתהליכים המכינים את הכניסה לארץ־ שראל. לכן, גם ההודעה על פטירת משה נמצאת כאן במקומה, על דרך הפשט.
אבל כשמסתכלים על המהלך הרוחני כולו - הרי חטא מי מריבה כבר נזכר בפרשת חוקת, והעלייה של משה אל הר נבו תתרחש בסופה של התורה, בפרשת "וזאת הברכה". מדוע להזכיר שוב את מיתת משה דווקא כאן?
רש"י מביא שני הסברים, אחד ממדרש תנחומא ואחד מהספרי. לפי הסבר אחד, מכיוון שמשה עוסק כעת בענייני ירושה ובחלוקת הארץ - דרך פרשת בנות צלפחד - הוא סבר אולי שהגזֵרה בוטלה. לכן מזכיר לו הקדוש ברוך הוא שהגזֵרה עדיין בתוקף. הסבר שני: כיוון שבני ישראל כבר כבשו את ארץ סיחון ועוג, וכבר הגיעו לעבר הירדן, ייתכן שחשב משה רבנו שמשמעות הדבר היא ביטול הגזֵרה. ושוב, נענה על ידי הקדוש ברוך הוא: הגזֵרה בתוקפה.
שני ההסברים הללו דומים, ושניהם עוסקים בתחושת הקרבה לכניסה לארץ. לכאורה די באחד מהם. מדוע אם כן מביא רש"י את שניהם?
מפני שבאמת יש הבדל עצום ביניהם, והם משלימים זה את זה. פרשת בנות צלפחד אינה חלוקה בפועל של הארץ, אלא בירור דיני התורה. דיני ירושה - תורה שבכתב. סדר נחלות ברור, מוחלט, בלתי ניתן לשינוי. זו השלמה של התורה. כלומר, משה זוכה להשלים את התורה קודם לכניסה לארץ ישראל.
לעומת זאת, כיבוש סיחון ועוג - זו מלחמה פיזית. עד כה חשב משה שהוא שייך רק למרחב הניסי של המדבר: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם - וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד). ועתה, לפתע, יוצאים למלחמות פיזיות קשות במלכים עצומים, ומנצחים. אמנם חז"ל אומרים שגם זו הייתה מלחמה ניסית, אך מלחמה מסוג זה תמיד שזורה בשילוב של נס וטבע.
רש"י מביא את שני ההסברים כי שניהם חיוניים: התורה והלחימה - שתיהן בבחינת הכנה לכניסה לארץ ישראל. משה רבנו משלים את התורה בעניינים שיבוצעו בארץ ישראל, ומשתתף בתחילת המערכה הפיזית. שתיהן יחד מציירות את מלוא ההקשר של רגע המעבר.
ואנחנו, בהרבה מובנים, דומים למשה ברגע הזה. היום, ברוך ה', תורת ישראל פורחת בעם ישראל כאן בארץ ישראל, כמו שלא הייתה בכל הגלויות. מספר לומדי התורה עצום, גם אם איננו בדרגתם של הראשונים ושל אבותינו שלדו תורה בגלות, מבחינה מספרית אי אפשר שלא להתפעל מהיקף לימוד התורה. ובד בבד - העוצמה הצבאית. ניסים ונפלאות ראינו: מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, וכעת - הניצחון הפלאי במלחמה מול איראן. והתחושה: אנחנו בפתחו של השלב הבא.
אבל לעיתים יש גזֵרות. גזֵרות קשות, שלא פשוט להתגבר עליהן. וגם אנחנו התמודדנו עם גזירה קשה מאד במכה שניחתה עלינו בשמחת תורה. משה לא זכה להיכנס, אבל אנו - אנחנו מקווים שאחנו חלק מדור הכניסה לארץ, והקדוש ברוך הוא ישלים את המהלך שהתחיל בו.
מתוך שני ההיבטים האלה - התורה והלחימה, הרוח והחומר - עם־ישראל כולו, איש־איש על עבודתו ואל מסעו, כולנו יחד נושאים בעול האלוקי. מתפללים אנו לקדוש ברוך הוא שישלים את מלאכתו, ויראנו שלב אחר שלב את צמיחתה של התורה, את התחזקותה של העוצמה הצבאית, ואת הופעתו השלמה של שם ה' בבניין בית־המקדש במהרה בימינו.