במצבי מתח מתמשכים מתגנבת ללב החולשה - "אז אולי נוותר?" חלאס. שנתיים של מלחמה; הצלחנו לשרוד; הגענו להישגים בזירות הגדולות; איכשהוא נמצא הסדר בעזה לשנים הקרובות; בתחומי זהות יהודית, גיוס חרדים, סרבנות פקודה, דיקטטורה משפטית - נישאר בסטטוס-קוו הישן פחות או יותר. העיקר קצת שקט.
בפרשת פנחס מתוארת נפילת מתח של עם ישראל. אחרי מסע ארוך במדבר, התמודדות עם משברים פנימיים וחיצוניים של מרגלים, קורח ובלעם - לעם ישראל נגמר הסוס. כשהחלה המגפה בעם ישראל בעקבות הזנות עם בנות מואב ומדין, כל העם "בוכים פתח אוהל מועד". זהו מצב שבו אף אחד אינו מצליח להתנהל, וייאוש מקיף את כולם.
היחיד שקם ועושה מעשה הוא פנחס, אבטיפוס לדמות שיודעת לעמוד ברגעי משבר. הזוהר הקדוש דורש שהשם פנחס הוא צירוף של שתי מילים: פן-חס. פן פירושו "שמא", ולכן פן-חס פירשו "שמא יחוס". במצב של נפילה וקריסת מערכות, יש נטייה להיכנס לעמדה של רחמים עצמיים וותרנות. פנחס לא מרחם על עצמו ולא מוותר מול השקר שמתגלה במציאות. "כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרון הוא - יוותרו חייו" (בבא קמא נ, א).
התורה מציגה את פנחס לא כדי שנחקה אותו באופן מעשי, אלא כדי שנקבל השראה רוחנית. כל אחד צריך להעמיד בתוכו "פנחס קטן" בלב, שיעצור את הרחמים העצמיים והוותרנות, ומכוחה הוא "יקנא לשם ה'"; לא יוותר וילחם עד הסוף.
אנחנו לא נוותר באיראן ובסוריה ונסיים את המלאכה עד הסוף; לא נוותר בעזה ונסיים את המלחמה עד הסוף; לא נוותר בבירורים הפנימיים בעם ישראל ונברר אותם עד הסוף. בינינו, גם אם נרצה לוותר, הקב"ה לא ייתן לנו.