לפעמים, כמוהל, אתה מרגיש על הגל. המשפחות מרוצות, התינוקות בריאים, ואין שום דבר חריג. ברגעים כאלה צריך לעצור, להכיר בברכות ה’, ולהודות. אולי דווקא התקופה השקטה שחוויתי לאחרונה גרמה לי להסכים לקיים ברית רחוקה כל כך בצפון.
הגליל נמצא כמעט שלוש שעות נסיעה מביתי באפרת. התוכנית הייתה לבצע את הברית בבוקר ולבלות את הלילה במרכז הארץ, למקרה הצורך. כשארגנו את האירוע, זה לא הרגיש כמו משהו קשה במיוחד. "אני נוסע לכל העולם כדי לעשות בריתות", חשבתי. "כמה קשה לנסוע שלוש שעות?".
ביום הברית, בני ואני יצאנו מוקדם לפני שבע בבוקר. באותה שעה הנהיגה הייתה קלה והגענו מספיק מוקדם להתארגנות. המשפחה העריכה מאד את העובדה שנסענו מרחוק. "בקהילה שלנו היה מוהל ותיק, אבל בשל גיל ומחלה כבר הוא לא מתפקד", סיפר לי האב. הידיעה הזו גרמה לנסיעה הארוכה להישכח ולהיטשטש ברקע.
כאשר הברית הסתיימה בסביבות 11 בבוקר, יצאנו ליעד הלינה שלנו. ווייז הציע שייקח כשעה וחצי, אך הנתיבים שהתחילו להופיע היו בלתי מוכרים — דרך כפרים שלא הכרתי. לפתע התנועה נעצרה. משטרה חסמה את הכניסות לכביש המהיר.
בני העדה הדרוזית קיימו הפגנת מחאה למען אחיהם המותקפים בסוריה. עשן שחור היתמר לשמיים. אנחנו עצרנו לאכול מתוך צורך.
לאחר שאכלנו, התנועה נרגעה ויתר הנסיעה עברה ללא תקלות. זו היתה נחמה קטנה לאחר מה שהפך לנסיעה של כמעט חמש שעות מדלת לדלת.
כשהנחנו את המזוודות בדירתם של חמותי וחמי וראיתי את הגלים הירוקים מתנפצים על החוף, העייפות מהדרך התפוגגה למראה הים. זה היה יום ארוך והרגשתי מוכן לרגע של שקט. אך לפני מנוחה, רציתי לבדוק שהכל בסדר עם התינוק.
בהודעת התגובה שקיבלתי נכתב "התחבושת נפלה". אחזתי במפתחות ויצאתי לכיוון הרכב, מתוך ידיעה שמדובר בנסיעה של שעתיים לפחות. ליתר ביטחון, המלצתי להורים לבדוק אם יש מוהל קרוב שיוכל להניח תחבושת חדשה, אך הבטחתי שאני בדרך.
בנסיעה צפונה האב עדכן אותי בנוגע למוהלים שפנה אליהם. הראשון אמר שמדובר במקרה פשוט ולא בטוח אם צריך תחבושת חדשה. השני ציין שצריך לקחת את התינוק ישר לבית חולים. אני הרגעתי ואמרתי שזה מיותר. אך תשובתו של המוהל השלישי הייתה מבהילה: "אני לא נוגע בשום תינוק שעבר ברית אצל מוהל אחר".
קשה לתאר לעומק כמה התנהגות זו בלתי מוסרית. במהלך השנים סייעתי להרבה משפחות לאחר ברית - חלקן רק להסרת תחבושת, חלקן במקרים יותר חמורים. לא העליתי בדעתי אי פעם לסרב לעזור.
קיימת הלכה בשולחן ערוך העוסקת במה שבית דין צריך לעשות אם אב לא יכול לשלם על המעשה והמוהל מסרב לבצע אותו בחינם. יש לבית הדין לגרוע במוהל הזה כי אין זו דרכם של זרע אברהם.
תמיד היו לי ספקות לגבי הלכה זו. לא האמנתי שתקרה בפועל. מוהלים בוחרים בתפקידם כדי לעזור, לא עבור כסף. אבל המקרה בצפון היה חמור עוד יותר: תינוק היה זקוק לעזרה — והמוהל סירב לפעול כפי שמצופה ממי שנושא תפקיד קדוש כזה.
ברוך ה', הגעתי אל התינוק ללא תקלות. כשישבתי עם ההורים והסברתי מה צפוי ב-24 השעות הקרובות, אמרתי משהו שמעולם לא אמרתי קודם: "אין זו דרכי לדבר סרה על מוהל אחר", אמרתי להם. "אבל עם האיש הזה - אל תעבדו לעולם".
מוהל איננו רופא. מנתח יכול להיות חסר כל טקט אך עם כישורים מקצועיים מעולים - ולמטופל אין כמעט טענה כלפיו. אבל תפקיד המוהל שונה לגמרי. זו שליחות דתית הדורשת מיומנות מקצועית וגם מידות טובות. התעלמות מאחד מהשניים - פוסלת את האדם מהתפקיד.
מדינת ישראל מגלמת בתוכה את הפילוסופיה הזו. יכולנו בקלות לטמון את הראש בחול בכל הנוגע לדרוזים הסורים ולומר שזה לא ענייננו. אבל תפקידנו בעולם הוא לעשות את הנכון - לשם שמיים. זוהי המהות של להיות "אור לגויים".
אך אין די בכך שזה ייעשה רק ברמה הממשלתית. עלינו לקחת את הלקח הזה אל חיי היום-יום שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו.