רעיון "העיר ההומניטרית" ברצועה עורר עם הפרחתו לאוויר ביקורת רבה מכל כיוון: כספית, צבאית, תיכנונית, מוסרית.
מבקריו החריפים ביותר, בארץ ובעולם, אף הישווהו ל"מחנה ריכוז" שמתכננת ישראל למאות אלפי עזתים חסרי קורת גג, בלתי מעורבים כביכול. אחרים ליגלו עליו, בכל דרך אפשרית. ראינו קריקטורה שמסבירה כי מטרו כבר יש מן המוכן לעיר הזאת...
גם אם בממשלה, במערכת הביטחון, רואים בו פתרון נאות להוצאת התושבים מאזורי הלחימה ולריכוזם במתחם אזרחי, פרשת "העיר" מדגישה ביתר שאת את הכישלון המוחלט של ישראל בהסברה. אם חשבתם בחיוב על מפעל אדירים שכזה, למה לא הכנתם מראש מסמך הסברה, שירכך מלכתחילה את הביקורת הצפויה? את ההשוואה בין מה שמתכננת ישראל לציבור הנימנה עם אויביה לבין מה שעוללו הגרמנים הנאצים ליהודים בשואה?
באין הסברה יעילה, אגרסיבית, "העיר ההומניטרית" סיפקה עוד עילה לשונאינו, לאנטישמים, להשתלח בישראל, לבקר אותה בחריפות, תוך השכחת ה-7 באוקטובר הארור, שהתחיל את כל הכאוס הנמשך ברצועה בפרט ובאזורנו בכלל.
בעוכריה של ההסברה, או היעדר הסברה, גם קולות העולים מתוך הבית פנימה, בעיקר בתקשורת שבביקורתה הבלתי מרוסנת מספקת אף היא חומרי תבערה למדורת השנאה האנטי ישראלית. גם בישראל יש המדברים על פשעי הלחימה של צה"ל, על פוגרומים בגדה המערבית, על אפרטהייד, על ירידה מהפסים, על ממשלה מופקרת, ועוד ביטויים נלוזים, ולא רק ב"הארץ". כלומר: לא רק שאין הסברה, ישנה תעמולה מבית המחריפה את הביקורת על ישראל.
אני מחזיק בידי ספרון קטן, בן 100 עמוד, שהוציא לאור מרכז הרצל לחקר הציונות שבאוניברסיטת חיפה. מחבריו הם פרופ' אלי אברהם ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה וד"ר מיכל חטואל-רדושיצקי, המתמחה בגיאו-פוליטיקה, ארגונים בינלאומיים וביטחון לאומי. "טענות נגד ישראל והתשובות המוצעות" - זו כותרת הספר, שמחבריו מציגים 20 דוגמאות של טענות ומה לדעתם יש להשיב עליהן.
הנה למשל טיעון מספר 8: "ישראל חנקה את כלכלת עזה ויצרה שם משבר הומניטרי, רעב ומצוקה שהגיעו לשיאם במלחמת 'חרבות ברזל'". התשובה לטיעון הזה פשוטה, לכאורה, ונעוצה קודם כל בהתנתקות שביצעה ישראל מן הרצועה לפני 20 שנה. לא רק שישראל השאירה את עזה לעזתים, בתקווה הזוייה שיטלו מעתה את גורלם בידם ויתמקדו בפיתוח ורווחה, אלא שהפקירו גורלם לידי חמאס. אירגון הטרור שהשתלט מיידית על הרצועה, אחראי למצב הכלכלי וההומניטרי הקשה. "לאורך השנים שהובילו לטבח ה-7 באוקטובר, חמאס תיעל כספי ואמצעים רבים שיועדו לרווחת תושבי עזה, לטובת בניית רשת מינהרות וחימוש".
ועוד: "למרות השימוש הציני שעושה חמאס בציוד ובכספים שמיועדים לסיוע הומניטרי לתושבי עזה, ישראל פועלת לפי הדין ההומניטרי הבינלאומי ומאפשרת הכנסת סיוע".
דוגמא נוספת היא טיעון מספר 16: "ישראל מפעילה כוח בלתי פרופורציונלי בעימותים בהם היא מעורבת". בין היתר מסבירים הכותבים בהצעת תשובתם, כי "השוואה בין מספר ההרוגים בכל צד היא דבר מטעה. במלחמת העולם השנייה מספר ההרוגים הגרמנים היה גדול לאין שיעור מזה של הבריטים. האם המשמעות היא שהגרמנים היו הצד הצודק במלחמה?"
כל התשובות לטענות נכונות, מנומקות היטב, אבל מנוסחות לרוב בשפה מתנצלת, מתגוננת, בסגנון מתון מדי לטעמי, שלא תמיד מעביר את האישומים ואת הביקורת לצד התוקפן, ולא מסביר די את מהות החמאס, שאיפותיו רצחניות, מעשיו הברברים, התעמרותו באוכלוסייה הנתונה למרותו, אדישותו להרג ההמוני וההרס העצום שהמיט על תושבי עזה.
תוקפנות ה-7 באוקטובר היא הסיבה לכל הכאוס בעזה ולמלחמת שבע החזיתות של ישראל. פשעי המלחמה הם אך ורק של חמאס ובאשמתו. הם התאפשרו, לדאבון הלב, עקב הצעד הנמהר שביצעה ממשלת שרון באוגוסט 2005, ההתנתקות החד-צדדית. זו הותירה את הרצועה לשלטון ארגון הטרור הרצחני ואפשרה לו להיערך להגשמת חלומו הגדול - טבח ביהודים. את המחיר הכבד משלמים העזתים.
עם זאת, טוב שיצא לאור הספרון הזה, המכפר במשהו על כישלון ההסברה הממשלתית. חבל שכמעט אינו מוכר, אינו נפוץ, וכתוצאה מכך מאבד מערכו. בשלב ראשון יש להדפיסו באלפי עותקים ולחלקו בחינם לכל ישראלי שאינו יודע להשיב ואף נוטה להאמין תעמולה האנטי-ישראלית. בשלב השני, יש לעדכן את הספרון, להרחיבו, לנסח את התשובות באופן פחות מתנצל, יותר אגרסיבי.
רק הסברה יעילה תצליח במשהו לגלגל את האשמה לכאוס המתרחש בעזה אך ורק על אירגון הטרור האיסלאמיסטי, שאיתו אין מקום לפשרה. הצגת האמת היא חלק מהמערכה הצבאית הצודקת. היא ההסברה הטובה ביותר.