קבר יוסף הוא רגע המבחן אם משהו כאן השתנה

זה היה כנראה האירוע שסימל יותר מכול את פרוץ האינתיפאדה השנייה, או בשמה הראוי יותר, אינתיפאדת אוסלו, אירועי הדמים שגבו את חייהם של יותר מאלף ישראלים.

שרשרת הנסיגות, הכניעות, ההתמכרות לדמיונות השלום, ההתרפסות לפני מחבלי אש"ף והסכמי הבגידה בעם ובארץ החלה בנסיגה מעזה ויריחו במאי 1994 תחת אש טרור רצופה, ואיבריהם של עשרות יהודים התפזרו בפיגועי האוטובוסים בלב ערי ישראל. שיגעון הנסיגה נמשך באוסלו ב', שהפך עשרות אחוזים משטחי יהודה ושומרון לאוטונומיית רוצחים, והגיע לשיא בבריחה המבישה מלבנון במאי 2000.

כשערפאת וצבא מחבליו הסתכלו צפונה להצלחה הפנומנלית של חיזבאללה ועל צה"ל, שברח באישון לילה מלבנון, הם הבינו את המסר היטב, וכחצי שנה לאחר מכן, באוקטובר 2000, ראש השנה תשס"א, פתחו במתקפה משולבת מאורגנת ומתוכננת. בשלל האירועים המחרידים של שנות האינתיפאדה, שגבתה דם ילדים, צעירים וצעירות, זקנים, מבוגרים וחיילי צה"ל שנשפך על דמיונות השלום ויצר הנסיגה, בולטת נטישת קבר יוסף אשר בשכם ודמו הזועק של החייל שהופקר שם למוות, מדחת יוסף הי"ד.

במובן מסוים הסכם אוסלו הוא שיא השיאים של הקונספציה, עיוות וטמטום גדול יותר מהקונספציה של יום הכיפורים ועיוורון גדול אף יותר משמיני עצרת תשפ"ד. מחנה שלם הופנט כפרה עיוורת ומסוממת, נתן נשק לארגון שלפני דקה וחצי פעל בגלוי להשמדת ישראל והסתמך ביטחונית על חסדיו של ערפאת ועושי דברו השוטרים הפלשתינים הידועים לשמצה.

מותו של מדחת יוסף, שהופקר במקום מדמם למותו, הוא הביטוי המחריד ביותר של עומק הקונספציה ההזויה שממשלת ישראל וצה"ל היו שרויים בה. על פי המסופר, צה"ל היסס לחלץ את הלוחם הפצוע קשה ומנע פריצה של כוח צה"ל למתחם המכותר בידי המחבלים, ובהם 'שוטרי' הרשות, וביקש מ'מנגנוני הביטחון' בראשות המחבל דחלאן לפנות אותו באמבולנס פלשתיני. אלו מרחו בכוונה את הזמן, ומדחת יוסף דימם למוות. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.

לצה"ל היה כמובן הכוח לשלוח טנקים לשכם, להפציץ את המחבלים על ידי חיל האוויר או באמצעות קני תותחים, אבל הוא חשש אז מהצל של עצמו, כרע על ברכיו והתחנן מול הרשות לקבל את האחריות למתחם הקבר. ב-7 באוקטובר, כמה סמלי התאריך הזה, ברחו משם חיילי צה"ל, נטשו את קבר יוסף, והוא חולל, נבזז ונשרף מייד. תושב אלון מורה הלל ליברמן, ממייסדי ישיבת 'עוד יוסף חי', לא יכול לשאת את השמועה שהערבים משחיתים את הקבר, החיש פעמיו למקום ונרצח בדם קר. גופתו מנוקבת הכדורים נמצאה לאחר כמה ימים במערה.

הבריחה מקבר יוסף סימנה את תחילת האינתיפאדה, שהייתה כל כולה פיצוץ עוצמתי של בועת קונספציית אוסלו, ואקורד הסיום הכואב שלה הוא ההחלטה לברוח מגוש קטיף ומחבל עזה, תוצאה ישירה של טרור הרקטות ומתקפות המחבלים שהמאיסו עלינו את ה'בוץ' העזתי. בסיומו של הגירוש המחפיר מהגוש היו הכללים ברורים במזרח התיכון: הטרור מנצח ומשתלם. שנה לאחר מכן כבר ספגנו חטופים ו'בילינו' במלחמה כושלת בדרום לבנון, ספגנו חייל חטוף בעזה, וחמאס, כיאה למנצחים, ניצח והיה לריבון בעזה, וכך בנה את ממלכת הטרור שהתנפצה עלינו בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023.

***

אנחנו מדברים כאן לא מעט על תיקון החטא, על השיבה לחבל עזה לאחר כיבוש השטח וגירוש האויב. אנחנו מודעים לקושי, מודעים למכשולים המדיניים, הבין-לאומיים וגם הטכניים, אף שברור לכול שכל המחסומים הללו הם בעיקר מחסומים תודעתיים, תקרות זכוכית שצריך פשוט לנפץ, ובדיעבד מתברר שהן היו די דקות ושבירות, כמו שהנוכחות שלנו היום בחומש נראית ברורה מאליה, כמו שכניסה של לוחמי צה"ל באור יום בהאמרים פתוחים ללב עזה הפכה למעשה רגיל, דבר יום ביומו.

גדול עליכם גוש קטיף? בואו לפחות נתחיל מתשובה על חטא היסוד, חטא הפקרת יוסף הצדיק אשר בשכם, לב ליבה של הארץ. בואו נתחיל בקטן, בדבר הכי קטן ופשוט שיש, ביוסף הצדיק ניבחן אם אנחנו מתכוונים לתקן את חטא הבגידה בארץ או להמשיך שוב באותה דרך שמסרבת להכיר באמת, ככלב שב על קיאו.

בשביל לחזור ליוסף הצדיק לא צריך כלום - לא צריך חוק, לא צריך אפילו החלטת ממשלה רשמית. אפילו על פי הסכם הדמים שחתך בבשרה החי של הארץ ונתן אותה חינם למרצחים, קבר יוסף הוא אי של שליטה ישראלית מלאה. החלטה קטנה של מפקד הפיקוד, ואנחנו שוב שם.

המחלישים כמובן יפחידו, קטני האמונה יתלוננו, 'גורמי צבא' בכירים יזהירו, אבל את האמת כולנו יודעים: אין דבר העומד בפני הרצון, וכאן הדבר באמת לא כזה גדול וקרוב אליי הדבר מאוד. אני הקטן עוד זוכר את התקופה שיהודים היו נוסעים ליוסף הצדיק חופשי חופשי ברכב פרטי, ומה שהיה, יכול גם לחזור. היום אומנם הכניסות, שיש להודות ביושר שתדירותן עלתה, מלוות בכוח צה"לי עצום בחיפו"ק של חטיבת שומרון, אבל אין ספק שצה"ל, שיודע לשהות בלב ח'אן יונס, ידע אם רק ירצה לעשות מה שצריך כדי לחזור ולהקים את הישיבה ואת הנוכחות היהודית הקבועה במתחם הקבר.

אם נעשה את זה כמו שצריך, בהבהרה שהיום התנגדות לצה"ל אינה רימוני גז אלא כדור בין העיניים, השכנים בשכם יבינו את זה מהר מאוד, יקפלו את הזנב, ושוב אינשאללה נתרגל למציאות הנורמלית שבה שיהודים שוהים כבני בית בקברו של יוסף הצדיק בליבה של שכם שלנו.

המצב היום בשכם שונה בתכלית ממה שהיה מצוי בשטח ערב המלחמה. ברחובות ובקסבה, שעד לפני המלחמה נכנסו אליהם צוותי ימ"ם ודובדבן בלבד בחשכת לילה לצורך מעצרים, מפטרלים כעת דבר יום ביומו כוחות חי"ר ומילואים סתם בשביל להראות נוכחות. הודות לכמה אנשים, ובהם חבר הכנסת צבי סוכות, יוסי דגן ופעילים נוספים, הדרישה לחזור לקבר יוסף כבר על השולחן. את ההתחלה הטובה הזו צריך, די בקלות כאמור, להפוך לנוכחות יהודית קבועה אצל יוסף.

הדרישה הזו מופנית לכל מי שבידו הדבר: לפוליטיקאים, שצריכים לדרוש את זה ולא להסתפק במועט, בכניסות מאובטחות באישון לילה, ולמפקד פיקוד המרכז האלוף אבי בלוט, שצריך ליזום, לדחוף ולהסביר שהדבר אפשרי, נצרך ומחויב המציאות, משום שצה"ל חייב להבין שתמו ימי ההגנה וההתבצרות.

לא נקבל עוד אמירות על מקומות שאי אפשר להיות בהם כי קשה להגן עליהם. תפקידו של צה"ל למלא את דבר הנצח, "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו". זו לא רק הבטחה, זהו בעיקר ציווי המוטל כעת על צה"ל לאפשר לנו לדרוך בכל מקום בארץ ישראל בלי חשש ובלי מורא. בואו נתחיל ביוסף הצדיק, ההמשך כבר יהיה הרבה יותר קל.