הלוחמים שמסכנים את חייהם בשליחות האומה - הם הראויים מכולם להתקרב אל הקודש. גם המפקדים, הנושאים באחריות לחיי הלוחמים, חשים את הקרבה הזאת מתוך תחושת שליחות עמוקה. כפי שניתן לראות בפרשתנו.
אחרי הניצחון על מדיין, עם־ישראל מקבל ציווי מפורט כיצד לחלק את המלקוח, השלל שהביאו הלוחמים מן הקרב (במדבר לא, כה-ל). התורה יורדת לפרטים מדויקים, מציינת מספרים, ומסבירה את החלוקה:
חצי הולך ללוחמים וחצי לשאר האומה. האומה כולה, מתוך מחציתה, נותנת אחד מחמישים - כלומר, 1% מכלל השלל - ללוויים. ואילו הלוחמים נותנים אחד מחמש־מאות, כלומר עשירית האחוז מכלל השלל, לכהנים.
זהו סדר מיוחד, ומעורר קושי מסוים: אם המטרה היא להקדיש חלק קטן לקודש - ללוויים ולכהנים - ואת השאר לחלק שווה בשווה, אז הסדר המתבקש הוא: קודם כל לדבר על ההקדש, ולתת לכהנים עשירית האחוז, אחר כך לתת ללוויים אחוז אחד, ורק לאחר מכן לחלוק בשווה את מה שנשאר.
אך לא כך התורה מציגה את הדברים. ראשית מחלקים את השלל: חצי ללוחמים וחצי לכלל האומה. ורק לאחר מכן - הלוחמים נותנים אל הקודש, והאומה כולה נותנת אל הלוויים.
הרעיון הרוחני ברור: הלוחמים, ההולכים בראש המחנה, עושים זאת לא רק מתוך שליחות של העם כולו, אלא בליווי של הקב"ה: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כ"ג, ט"ו) - הם נושאים את גילוי השכינה על כתפיהם בשדה הקרב, ופוגשים במחנה את הקדושה. גם במלחמות של דוד המלך נאמר "וִיהִי בשמעך [כְּשָׁמְעֲךָ] אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל ב' ה', כ"ג), הליווי האלוקי של דוד המלך במלחמה, מתואר כקול שאפשר ממש לשמוע אותו, ולפי זה לדעת מתי להסתער על האויב.
רמת גילוי השכינה שאותה פוגשים הלוחמים בשדה הקרב, בעת שהם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. היא עצומה, והיא נותנת להם את המעמד המיוחד, להיות דווקא הם אלה שתורמים אל הקודש.
האומה, שמחזיקה את המעטפת - דואגת לאספקה, מקבלת את הלוחמים החוזרים הביתה, מלווה את המשפחות - היא הראויה להחזיק את הלוויים. שהם, במסגרת תפקידם, מהווים את המעטפת של מרחב הקודש.
לכן הלוחמים, שהם בלב ההופעה האלוקית המלווה את ישראל במלחמה, תורמים מן המחצית שלהם אל הקודש עצמו, ואילו האומה כולה, הנותנת את המעטפת במלחמה, תורמת מן המחצית שלה ללויים.
אך אחרי כל זה, באים המפקדים - ביוזמתם! - ואומרים למשה: "עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במדבר ל"א, מ"ט). כולם חזרו בריאים ושלמים. ואז הם ממשיכים ומבקשים להביא קורבן מיוחד מטעם המפקדים: " וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" (שם נ) הם מבקשים להביא את התכשיטים שנפלו לידם, ולתת אותם אל הקודש. על כך אומר הרמב"ן (לא, נד), שמן התכשיטים הללו, מתרומתם של המפקדים, עשו כלי שרת לדורות.
על כך יש לשאול: המפקדים היו אחראים על העם של הקדוש ברוך הוא. ואם הקב"ה שמר על החיילים - מדוע דווקא הם צריכים להקריב קורבן? להפך, אולי צריך לתת להם מתנה על כך שהם החזירו את בניו של הקב"ה בריאים ושלמים! למה הם אלה שנותנים מתנה לקב"ה? נראה שהתשובה לכך היא שהמפקדים, מרגע שקיבלו את הלוחמים לידיהם, הרגישו כאילו הם ילדיהם. האחריות שביציאה אל מרחב של סכנת נפשות בשליחות האומה ובשליחותו של הקב"ה, והמפגש העוצמתי עם הופעת השכינה המיוחדת שבשדה הקרב, מרוממים את המפקדים אל מרחב רוחני המגדיל את תחושת האחריות שלהם לכלל ישראל, עד שהם מרגישים שהלוחמים הם בניהם, והם הם, המפקדים, הם אלה שצריכים להודות על הזכות להחזיר את כולם הביתה - בריאים ושלמים.
האחריות שחש מפקד איננה אחריות טכנית. זו תחושת ליווי אלוקי ממש. הוא יצא עם הבנים, והוא גם זה שהחזיר אותם. ואם חלילה אחד מהם נפגע, הוא זה שהולך אל ההורים. אם יש פצועים - הוא מלווה את תהליך השיקום. זו תחושת אחריות עמוקה, שמקומה לא רק בשדה הקרב - אלא בקודש. התרומה של המפקדים, התרומה שלהם אל הקודש - הופכת להיות כלי שרת לדורות.
אנחנו נמצאים בלב מלחמה ארוכה, שהולכת ונמשכת. עם ישראל מקריב את קורבן ה', ממשיך לצאת, ממשיך ללכת קדימה. האחריות הזאת - שאנו מגלים בשדה הקרב - חייבת לבוא לידי ביטוי גם בעולם הקודש.
אנו קוראים אל הקדוש ברוך הוא ומתפללים אליו: שיברך את חיילי צבא ההגנה לישראל, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, שיחזיר את בנינו ואחינו החטופים, ואת כל חיילינו בריאים ושלמים משדה הקרב. ומתוך כך - שייתן לנו הקב"ה חיזוק נוסף בהופעת הקדושה בעם ישראל, בשלושת מעגלי הופעת השכינה, כפי סדר התרומות במלחמת מלחמת מדיין: מתוך זכותה של האומה הנותנת מעטפת ללוחמים ולחטופים, מתוך עוצמתם הרוחנית של החיילים השבים משדה הקרב, ומתוך אחריותם של המפקדים, המביאה לידי ביטוי את השפעתה של הופעת השכינה על עם ישראל כיום ולדורות הבאים.