הימים ימי חג הפסח של שנת ג'תת"ל (שנת 70 לספירה). צבאות רומא עולים בפעם השלישית בארבע שנים על ירושלים. המוני החוגגים שהגיעו לעיר בטוחים שכשם שבפעמים הקודמות נסוגו המצביאים הרומאים מירושלים, כך יקרה גם הפעם.
ארבע שנים קודם לכן עם תחילת המרד היו פקפוקים וסימני שאלה סביב התבונה שבמהלך הזה. לפני ששים שנה הובילו יהודה מגמלא וצדוק הפרושי קבוצה קטנה ורדיקלית שקבעה שאסור להשלים עם השלטון הרומי, ושחירות יהודה הינה חובה דתית. במשך שנים רבות הם נחשבו לקיצונים והזויים שמערערים את 'השלום הרומי' המבורך. ואולם השנים האחרונות הוכיחו את צדקת דרכם. הפגיעות של הנציבים הרומים ביהודים וביהדות הלכו והתגברו.
חייל רומי קורע ושורף ספר תורה, הנציבים הרומים מאפשרים לאוכלוסיה הלא-יהודית לפגוע ביהודים ולבזות את בתי הכנסת שלהם. הנציב האחרון טבח באנשי ירושלים במהלך ביזת המקדש. וראו זה פלא כאשר העזו היהודים להתייצב בפעם הראשונה למול הרומאים ולהכריז על מרד גלוי הם הצליחו.
קסטיוס גאלוס, מפקד כוחות רומא במזרח, הגיע בחודש מרחשון שנת 66, להר הצופים מתוך כוונה להכניע את העיר הסוררת. לפתע הוא החל לסגת. כוחות יהודים קטנים ואמיצים טומנים לו מארב במעלה בית חורון, כמו יהודה המקבי בשעתו, והנסיגה הופכת לתבוסה.
שנה וחצי מאוחר יותר אספסיאנוס עולה עם כוח גדול יותר על ירושלים. חודשים אחדים לפני כן הוא כבש את הגליל. הפעם המצור והתבוסה נראים בלתי נמנעים. ואולם, יוחנן מגוש חלב, שהגיע מהגליל הכבוש מבטיח ש'גם אם יצמיחו הרומאים כנפים לא יצליחו לדלג מעל חומת ירושלים' (יוספוס, מלחמת היהודים ד, 127). בתוך העיר יש כבר מנהיגים שאמרו נואש והחלו לחתור ל'כניעה מכובדת'. ואולם בראשיתו של הקיץ, נירון קיסר התאבד. אספסיאנוס הסיג את כוחותיו מירושלים. רומא שקעה לתוך מלחמת אזרחים קשה שבה אבדו מיטב בניה. ולכן גם עתה, כאשר טיטוס, בנו של אספסיאנוס, עולה על ירושלים בשלישית, ברור לציבור הרחב שירושלים הקדושה תשוב ותנצל.
ואולם, הפעם זה שונה. הימים חולפים והמצור נמשך. שלשה שבועות לאחר חג הפסח נפרצת החומה החיצונית. כמה ימים מאוחר יותר נפרצת עוד חומה. הנהגת המורדים בטוחה שגם הפעם תבוא תשועה באופן בלתי צפוי. לא מצפים ל'נס משמים', אלא לשינוי נסיבות כלשהו כמו שהיה בפעמים הקודמות. לא מדובר רק ב'ריאל פוליטיק'. הצדק, היושר, והדבקות בה' ובתורתו עומדים לצד המורדים. כך הולכים ונוצרים שתי מציאויות מקבילות, שני יקומים תרבותיים שרואים את אותם התמונות ומפרשים אותם הפוך לחלוטין. במציאות הרומית הלחץ הצבאי על ירושלים הולך וגובר. יותר רעבים, יותר מתים, יותר הרוגים.
הלחץ הזה נותן את אותותיו וכאשר הרומאים מאפשרים הפוגות עוד ועוד אנשים שמעדיפים לעזוב את העיר ולהתחיל חיים חדשים בחוץ. ואולם בקרב המורדים בטחון גובר והולך ש'היה לא תהיה'. פעמיים העיר נצלה וכך יקרה גם הפעם. היקום האחד מתנהל על פי כללי המלחמה והדיפלומטיה שקבעו הרומאים, וביקום האחר שולטים חוקי התכנית האלוקית שנגלתה למנהיגי המורדים.
שני היקומים הללו מתנגשים בט' באב. כאשר הרומאים מעלים באש את בית המקדש מודיע אחד מהמנהיגים הדתיים של המורדים להמון העם 'כי אלוקים מצווה עליהם לעלות אל הר הבית לקבל שם את אותות הגאולה' (יוספוס, מלחמת היהודים ו, 286). והם עולים. ששת אלפים אנשים, נשים וטף נטבחים בהר הבית על ידי הרומאים. בית המקדש נשרף. חודש אחר כך נכבשה ירושלים כולה. שלוש שנים מאוחר יותר נפלה מצדה. שישים ושתים שנים אחר כך הובס בר כוכבא והרומאים השמידו את היישוב היהודי ביהודה.
מהימים ההם לזמן הזה. בשנה האחרונה וביתר שאת בשבועות האחרונים מתחרים על תודעת הציבור שני יקומים תרבותיים שונים. בצד האחד ישנו בטחון שחוזרים לעזה, משמידים את חמאס, מחילים ריבונות על יהודה ושומרון. מבצע 'עם כלביא' הוכיח את עליונות ישראל, ואת אהבת האל לעמו. ניסים גלויים בכל מקום. מאז מצבנו רק 'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב'. וביקום האחר עולם הפוך אני רואה. עוד ועוד מדינות מאשימות את ישראל ב'הרעבת עזה'. טראמפ שהבטיח להקים ריביירה, ולהעניק לתושבי עזה חיים חדשים מחוץ לרצועת עזה, אומר לפני ימים אחדים: "על בסיס מה שאני רואה אני לא מסכים עם נתניהו. הם (תושבי הרצועה) נראים לי מאוד רעבים... אני רוצה שישראל תוודא שאנשים בעזה מקבלים אוכל". צרפת מכירה במדינה פלסטינית.
בריטניה וגרמניה גם כן בדרך להכיר במדינה פלסטינית, בעוד שב'ציונות הדתית' מבטיחים 'סיפוח דה-פקטו' עכשיו. ביקום האחד מצבה הבינלאומי של ישראל הולך ומדרדר בכל פרמטר אפשרי, וביקום האחר כל העולם משחר לפתחנו בגלל העמידה הישראלית האיתנה ומבטיח לישראל 'אור ירוק' להתנחלות מנחל מצרים ועד לפסגת החרמון.
אינני יודע מה הייתי עושה ולמי הייתי מאמין אילו חייתי בירושלים בימי המצור ההוא. ואולם כמי שחי כיום, לאחר המצור והחורבן, ברור לי שאין אפשרות לחיות לאורך זמן במציאות מדומיינת שמתעלמת מהנתונים שהולכים ונערמים. אין אפשרות להתעלם מראשי ממשלה, נשיאים, מוסדות בינלאומיים, דעת קהל עולמית ועוד ועוד. לא היה נכון להתעלם אז מאיומי החמאס, ולא נכון להתעלם היום מאזהרות והתראות של ידידי ישראל (לשעבר??) ברחבי העולם.
בסופו של דבר המציאות בשטח מתיישרת לכאן או לכאן. ככל שנמשיך לפתח חלומות ולהאמין במימושם תוך התעלמות מוחלטת ממה שיגידו הגוים, אנו נתנגש במציאות בעוצמה רבה יותר. זה יהיה כואב. כואב מאד. הצלחתה הכבירה של הציונות היתה בכך שידעה לבנות גשרים ריאליים בין החלומות המופלאים לבין הפוליטיקה העולמית והלאומית. זו גם היתה תבונתם של המקבים וסכלותם של המורדים שלא הבינו שמול רומא לא די באמונה ש'אלוקים אוהב אותי'.
אלפיים שנה לאחר מכן, שומה עלינו לא רק ללמוד אהבת חינם, אלא גם להפנים לעומק את הפסוק שמביא ר' יוחנן בפתח אגדות החורבן במסכת גיטין: 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה?' (משלי כח יד), ומסביר רש"י מהו 'מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת' (רש"י, גיטין נה ע"ב).
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה