היוצרת דקלה גל-עד סיפרה בעמדת ערוץ 7 בכנס "קטיף" לציון 20 שנה לאחר גירוש גוש קטיף על ההשפעה ארוכת הטווח של העקירה.
לדבריה, הגירוש השפיע על כל חלקי האוכלוסייה ובאופן מיוחד על בני הנוער שגדלו בגוש.
"הגירוש השפיע על כל אחד. ההורים שלנו עזבו את מפעל החיים, העזיבו אותם. זה לעזוב את מפעל החיים שהם הקימו בו ככה בעשר אצבעות", היא מסבירה, "הנוער לא הכיר מקום אחר".
"אני זוכרת שבאחד הסרטונים שצילם אז יואב אליצור, אמא שלי אומרת: 'דותן, בן 14, לא מכיר בית אחר'. זו הייתה כל ההוויה שלו", מציינת גל-עד ומוסיפה, "ההוויה של אנשי גוש קטיף זו אידיאולוגיה. זה לגור מתוך אידיאולוגיה".
על ההתמודדות שאחרי הגירוש היא מספרת: "מדברים על השיקום, זה גם השפיע על הנוער בצורה אחרת. היה צריך באמת לבנות זהות מחדש. זה היה אתגר גדול מאוד".
גל-עד משתפת על החיבור בין עולם היצירה לבין ההתמודדות עם העקירה: "אני כל הזמן משתמשת, בכלי הזה של היצירה כדי לספר את הסיפור. זה כלי שבאמת טיפולי לא כיוונתי לשם, לא חשבתי שזה מה שיהיה, אבל מסתבר שזה מאוד מאוד עוזר. להקל, לדבר".
"נפצעתי בפיגוע בקפה הלל", מספרת גל-עד, "ואחרי הפיגוע פשוט לקחו אותי לכל מיני מקומות בארץ ובעולם לדבר על זה. זה פשוט נורא נורא עוזר. זה כלי תרפויטי, שאני חוזרת לזה, מעקלת את זה, לא מתרחקת מזה, מעבדת את זה כל הזמן".
על אירוע "סופרות את הבית", שבו השתתפה לאחרונה, גל-עד אומרת: "הוזמנתי לפאנל סופרות בתור הצד האומנותי של הערב. זה היה בגלריית המקלט, שמנוהלת על ידי ד"ר נועה אליה כהן, בשכונת מקור ברוך בירושלים. התבקשתי לספר את הסיפור האישי שלי ולשיר שלושה שירים מתוך המופע 'צומחת מן החולות'".
בהמשך הערב עלתה גל-עד עם קטע תיאטרלי, אותו כתבה וביימה בעצמה. "זה קטע שאני מאוד מחוברת אליו, שמספר על הדרך האחרונה שלי הביתה, אחרי תפילת מנחה בבית הכנסת. זו הייתה דרך זכורה מאוד. נזלו לי דמעות, וגם עכשיו אני כאילו... הם פה. כשנוגעים בזה - קצת מקלפים - אז זה שם".
"ברור שזה כאב אמיתי. גם אחרי עשרים שנה", היא מסכמת בכאב.