1. בתקופה האחרונה הפסקתי להתעניין באקטואליה. זאת אומרת, גם לא ליפול בפיתוי לקרוא את כותרת העיתון. היו זמנים בהם לא ידעת אם לצחוק או לבכות מול הכותרות, אבל עכשיו הסיפור ברור יותר: צריך לבכות ולהתפלל על העם המסכן השבוי בקונספציה תודעתית. אנשים טובים מאוד ובעל לב נהדר, אך זקוקים לרחמים רבים ותקווה שינתבו את מלוא האנרגיה למחוזות שבאמת יעזרו לנו כעם. ולא להיפך.
2. קבוצה אחת קבלה על עצמה לקרוא בקול רם להשבת החטופים, בכל הזדמנות, למרות שהחבר'ה הרעים לא ממש בקטע של לעשות את זה, לצערנו הרב ובעיקר משחקים בנו קשות. קבוצה אחרת קוראת להפסיק להילחם. מיד. די. קבוצת אחרת להמשיך להילחם בכל הכוח. תמיד. שתי הקבוצות עטופות בדגל צדק מוחלט. בד בבד, קבוצה נוספת מנסה להפיל את הממשלה וקבוצה משולבת קוראת לגיוס חרדים. עכשיו ומיד. כן, כי זה מה שיביא את הפיתרון להמשך הלחימה שצריך להפסיק. עכשיו. גדולה המחלוקת שמייצרת אבסורד במיטבו, אבל אל תשפטו אותנו. כולנו דואבים ומחפשים מזור, בסך הכל, גם אם בפועל אנחנו מדגמנים מחלוקת שרחוקה שנות אור מהפיתרון האמיתי מול אויב עלוב ובידינו - אור וצדק, לדעתנו, בזמן שצדק אינו קשור לסיפור כלל ועיקר.
3. ביננו, הסיפור הקשה היה יכול להיגמר עוד טרם התחילו צעקות ההרעבה האחרונות מ'העולם'. טעויות ההתנתקות, היחס למנהרות, התגובה לשבעה באוקטובר ומריחת הזמן מציגים בפנינו את האמת המרה: יש לנו רוח וכוח כבירים, עם זהב, אך אין לנו את היכולת התודעתית לעשות את הדבר הנכון, משום מה. משם התיסכול ועל גביו הכאב הנלווה. כל ילד עזתי יודע שאם האמריקנים היו גרים ממול, מבחינה מנטאלית - לא הייתה התנתקות, לא היו מנהרות ואם היו מגיעים לקו האדום של השבעה באוקטובר - כבר בשמיני לחודש הסיפור היו נגמר. גג בעשירי. איכשהו, בלי פלפולים, זה היה פשוט קורה, כמו במלחמה טבעית של חזק מול חלש. לביא מול יתוש.
4. למעשה, כולנו כואבים בעומק ליבנו את התיסכול וחוסר הזכות שלא נפלה בחלקנו לנהל את עצמנו באופן נכון, כמדינה. מתחת לכל רעשי הרקע כולם מחפשים אשמים כדי לייצר פיתרונות למצב (גם אם יש כמה תופסי טרמפ). התוצאה: כל אחד בדרכו, נאלץ להאמין בתום לב שדרכו המוסרית (שמעולם לא הוכיחה את עצמה כ'עובדת' כי מעולם לא היינו במצב הנוכחי) - תביא את הפתרון הסופי. אגב, גם חלק מהימין הקורא ללחימה רמה שבוי בקונספציה לגבי צורת הלחימה מול אויבים.
אם כמות האנרגיות של הקמפיינים (של כל קבוצה וקבוצה) הייתה מושקעת בדרישה ממקבלי ההחלטות להילחם מעתה ואילך (לפחות) כמו שאפשר ולא כמו שמצופה מאיתנו בעולם (שהיה מעדיף שנילחם בידיים קשורות לנצח או לא נקים מדינה בכלל) - היינו במקום אחר לגמרי עכשיו. כי הסיפור מעולם לא היה אם להילחם או לא, אלא כיצד להילחם. שמעתי שאמריקה יודעת להילחם וגם יהודים, בהיסטוריה, ידעו לעשות את זה כמו שצריך, כשהיה צריך והיה להם כוח. את זה שכחנו מזמן.
5. אחרי שעשינו את כל הטעויות בדרך במשך כ-20 שנה (ויותר) - התשובה למצב נמצאת מתחת לפנס: הכיוון חיובי ויש לנו עם יפה, אך לא זכינו (עדיין) לנהל את המדינה הזאת כמו שצריך. זה כל האמת המרה על רגל אחת ואין כאן המקום להרחיב מדוע לא זכינו. כך או כך, השלמה עם ההבנה הזאת עשויה להרגיע אותנו מהתיסכול העמוק הטמון בזכות הזאת שלא נפלה בחלקנו. לאט לאט זה יקרה, אבל צריך סבלנות. בינתיים, אסור לנו להוציא את התיסכול מהמצב על מחלוקות, גם אם נדמה לנו שהן 'לשם שמיים'. זה לא עוזר לאף אחד, לא לחטופים, לא ללוחמים ולא לאף מגזר ואדם. השלום ביננו הוא כוח וכשהוא איננו - אנחנו לא מתקרבים לזכות אליה כולנו משתוקקים: לנהל את המדינה הזאת מול אויבים, כמו שצריך, בלי בעיות. חוסר שלום ביננו - עושה לנו רע ובשלב הזה כבר לא צריך לכך הוכחות.
טיפ לדרך השלום: כשאתם מפעילים כוח מאסיבי כלשהו - שימו לב שהוא מופעל על אויב אמיתי ולא על מישהו מעם שלהם שזקוק לחמלה רבה, גם אם הוא נראה לכם טועה ומעצבן באופן 'הגיוני'.
נדב גדליה הוא יוצר הסרט העצמאי החדש "מדריך למתבונן האמיץ" (עקב המצב, זמין ללא עלות)