אחדות האומה, היכולת שלנו להתכנס אל מהלך אחד משותף, היא בסיס משמעותי להופעת השכינה בעם ישראל.
בפרשת דברים מביא רש"י, על סמיכות הפסוקים "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמו כָּל־הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם, וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (דברים ב, טז-יז), את דברי המדרש (תו"כ ויקרא), הנזכר בקצרה גם במסכת תענית (ל, ב, וברש"י שם), שכל תקופת ההליכה במדבר, כל זמן שדור יוצאי מצרים היה קיים, לא התגלה הקב"ה אל משה במדרגה הראויה לו. רק אחרי פטירתם של כל יוצאי מצרים, חזרה הנבואה אל משה במדרגתה הגבוהה. מכאן למד המדרש, כפי שמביא רש"י, שאין הנביאים מתנבאים אלא לפי מדרגתם של ישראל. מדרגת הנביא תלויה במדרגת העם.
העיקרון הזה מוכר לנו כבר ממעמד הר סיני. עם ישראל הגיעה למדרגה גבוהה של אחדות: "וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) - כאיש אחד בלב אחד. ורק מתוך אותה אחדות, התאפשר למשה רבנו לעלות אל הר סיני ולקבל את התורה.
אם כן, נבואת הנביא אינה תלויה רק במעלתו האישית, אלא גם במצבו של הדור. וכאן, בפתח פרשת דברים, יש לעיקרון הזה משמעות נוספת.
בתחילת הפרשה נאמר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל־יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א). ורש"י מבאר (ע"פ ספרי כאן) שהצורך לפנות אל כל ישראל יחד נובע מהתוכחה - כדי שלא יאמר כל אחד: אילו הייתי שם, הייתי עונה למשה על דברי התוכחה. כשמכנסים את כולם - אין תירוצים - כולם נוכחים, כולם שומעים, כולם יחד מקבלים את התוכחה ומסיקים את המסקנות הנדרשות. להעמקת הדברים ראוי להסביר, שאין הכוונה רק למניעת תירוצים. אלא שבשעת התוכחה עם ישראל מתכנס, כי כל עם ישראל נושא באחריות על מה שצריך תיקון. אי־אפשר להתחמק ולהאשים את האחרים. כולם נוכחים, כי כולם נושאים יחד באחריות.
הרמב"ן, לעומת זאת, מדגיש עניין אחר: משה עומד לחזור על דברי התורה, ואף לחדש מצוות שעדיין לא נשמעו. לכן, כמו במעמד הר סיני, יש חשיבות עצומה לכך שכל ישראל יתכנסו לשמוע. זהו רגע של מסירת תורה. וגם כאן, חשוב להעמיק ולהסביר, שזה לא רק עניין טכני, שאף אחד לא יפסיד את המצווה החדשה. זהו עניין מהותי, שחשוב שבשעת קבלת המצוות, יהיה עם ישראל נוכח כולו.
ולאור דברי רש"י הקודמים - על הפסוק "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל־הַדּוֹר... וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר", נראה שיש כאן נקודה עמוקה עוד יותר: כינוס האומה איננו רק משום חשיבות התורה הנמסרת, אלא משום שהשכינה שורה במדרגה גבוהה דווקא כשעם ישראל כולו מאוחד. משה רבנו, הרואה ששבה אליו נבואתו במדרגה הגבוהה, כאשר תם כל הדור, וכל הנוכחים הם כבר בני הדור העתיד להיכנס לארץ, יודע היטב שדרגת נבואתו תלויה בעם. לכן הוא מכנס את העם כולו. גם הנבואה, גם הנאום כולו של ספר דברים, כולו תלוי במדרגת האומה. כשכולם מקשיבים יחד, ישנה הופעת שכינה בעוצמה שאין למעלה ממנה, כראוי וכנדרש לקבלת מצוות חדשות.
אנחנו נכנסים לשבת חזון - רגע אחד לפני תשעה באב.
בית־המקדש חרב על שנאת חינם. אנחנו מתבוננים במאבקים הקשים של דורנו, במלחמה מול אויבינו, ויודעים: לא המסירות בשדה הקרב לבדה תכריע את המערכה ותשיב אלינו את אחינו החטופים. לא המקצועיות הצבאית או הטכנולוגיה לבדה, ואף לא לימוד התורה לבדו. הופעת השכינה, הנדרשת לניצחון במלחמה, תלויה במצבו הכללי של עם ישראל. ביכולת של כולנו להתכנס ולהתאחד. לראות איש איש את מעלתו של חברו, ואת תרומתו לבניינה של האומה כממלכת כהנים וגוי קדוש, כעם הראוי להוציא מהכוח אל הפועל, כאיש אחד בלב אחד, את השליחות האלוקית המוטלת על כולנו.
תחושת האחדות הזו מתחזקת באופן טבעי עם פרוץ המלחמה, ואנחנו יכולים וצריכים לחזק אותה ולהמשיך לחוש אותה באוויר יום יום. לזהות את הכוח של עם ישראל להתכנס למהלך אחד. נכון, יש מחלוקות, ודעות שונות בעם ישראל, גם באשר לניהול המלחמה עצמה, וגם באשר לדמותה של החברה הישראלית ביום שאחרי המלחמה. אך כמו שבמדבר סיני ידע עם ישראל להתכנס, לקבל את התורה בהר סיני כאיש אחד בלב אחד, כך ידע עם ישראל להתכנס ולהקשיב למשה ביחד, כאיש אחד. וגם אנו, אל מול הסוגיות המורכבות של תפקידה של מדינת ישראל, של אתגריה בתוך האומה פנימה, ובהשפעה על העולם כולו, ואל מול השאלות היסודיות המלוות אותנו בשנים האחרונות, יכולים להחזיק בדעות שונות, אך יכולים גם להתכנס, למהלך אחד, ובכך להוות בסיס ראוי להופעת השכינה.
מן המבט הזה ניכנס אל תשעה באב - כעם אחד. ומן המבט הזה - הופעת השכינה תהיה בכמה מדרגות למעלה מכל מה שידענו. ומתוך כך, יהפוך לנו הקדוש ברוך הוא את צום תשעה באב לששון ולשמחה, בבניין בית המקדש, ובגאולה השלמה.