ככל שמתקרב תשעה באב, עולה ביתר שאת הצורך בחשבון נפש לאומי. הרי זו משמעות היום הזה, על מוראותיו לאורך ההיסטוריה, מחטא המרגלים ועונשו, דרך החורבנות והגירושים, עד לגירוש גוש קטיף וצפון השומרון - כולם אסונות לאומיים, כשהתענית היא חשבון נפש לאומי. והנה, בעיצומם של הימים הללו, הגיע אלינו החשבון הלאומי, במספרים ובאחוזים, והוא מפתיע לטובה ממש.
אני מודה: הסקרים של הימים האחרונים הפתיעו אותי מאד. כמעט שנתיים של קמפיין מאסיבי, עתיר-משאבים ומיקרופונים, פורט בידו האחת על כל נימי הרגש של כולנו, וסותם בידו השניה - בכוחנות ובדמוניזציה - את פיו של כל מי שמעז להביע דעה אחרת, שנתיים כאלה לא הותירו בי תקוה לדעת-קהל איתנה ודורשת-נצחון. והנה, מסתבר, שהיא בכל זאת כזו.
ארבעה סקרים שפורסמו בימים האחרונים מציגים תמונת מצב מפתיעה לטובה לגבי עמדות הציבור בישראל. הראשון נערך עבור המרכז הירושלמי לענייני חוץ ובטחון, השני עבור "על המשמעות", השלישי עבור ערוץ I24, והרביעי - עבור ערוץ 14. מנתוני הסקרים עולים הנתונים המעודדים הבאים: 4% בלבד מכלל הציבור סבורים שאפשר להשאיר את חמאס בשלטון בעזה, ו 16% בלבד חושבים שאפשר לחזור לגור בישובי העוטף אם חמאס, חלילה, ישאר בשלטון. 64% מכלל הציבור תומך בהשתלטות מלאה על עזה ובממשל צבאי ישראלי בה לאחר סיום המלחמה.
מסתבר, שהציבור בכלל לא חצוי בשאלות הללו, הוא אפילו כמעט מאוחד בהן, לכיוון הימני השפוי. דווקא מי שמציע להימנע מכיבוש כל הרצועה, או לוותר על השמדת שלטון החמאס - נמצא במיעוט מזהיר בקרב הציבור הישראלי כולו (יהודים וערבים, ימין ושמאל), וגם מי שמתנגד לממשל צבאי ישראלי בעזה - רחוק מאד מלשקף את דעת רוב הציבור. לשאלה "מה יש לנו לחפש בעזה" - עונה הרוב העצום של הציבור: השאלה הזו מגונה! היא לא מחוברת למציאות, ואנחנו מעדיפים להיות מחוברים ולא מנותקים מעובדות החיים. כשהציבור הישראלי משיב כך לסקרים בתום שנתיים של שטיפת מוח - זו בהחלט תעודת כבוד!
נמשיך לשאלות המורכבות יותר - שאלות האיזונים בין מטרות המלחמה השונות: 37% בלבד (ולפי סקר אחר 29% בלבד) - הרבה פחות מחצי - מכלל הציבור תומכים בעסקה כוללת בה נקבל את כל החטופים בתמורה לתנאי חמאס: השארת החמאס בעזה, נסיגה מכל הרצועה, שיקום עזה, ושחרור יותר מאלף מחבלים. בעסקה החלקית (עסקת וויטקוף-נתניהו), בה נקבל חצי מהחטופים בתמורה לנסיגה עד הפרימטר, שחרור מאות מחבלים, הפסקת אש של 60 יום לפחות, והכנסת כמויות גדולות של סיוע ישירות לידי חמאס - תומכים 50% בלבד מכלל הציבור (שוב: יהודים וערבים, ימין ושמאל), ו 44% בלבד מהציבור הימני. לעסקה החלקית הזו, היחידה שמקבלת תמיכה של חצי מהעם היושב בציון (ולא יותר מחצי) - החמאס מסרב, כידוע.
המספרים האלה מציפים את הציפיה, שהיקף דומה והולם של שרי ממשלת הימין - יתנגדו לעסקה, עקב מחיריה הכבדים והעקובים מדם, בדומה להתנגדות הציבור ששלח אותם לכנסת. אם פחות ממחצית הציבור הימני תומך בעסקה, היינו יכולים לצפות שפחות ממחצית שרי הממשלה הימנית יתמכו בה, ושברמת התכל'ס, היא פשוט לא תעבור בממשלה. אז איך קורה, שהשאלה שמעלה התקשורת היא בכלל לא: כמה-כמה יהיו יחסי הכוחות בממשלה, אלא רק: האם המפלגות שמימין לליכוד יפרשו?
איך קורה ששרי הליכוד רחוקים כל כך מלבטא בהצבעתם את עמדות הציבור הימני הרחב? מי שמסתכל מצד אחד על הסקרים האלה, המציגים עם בריא בנפשו ואיתן בדעתו, ומצד שני על חברי הממשלה, יתקשה להבין איך יתכן שהציבור מחזיק מעמד אל מול שטיפת המוח אדירת-המימדים, ודווקא נבחריו, שאמורים להיות מייצגיו - לא מצליחים? איך קורה שראש הממשלה, ה-מנהיג של הציבור הימני שרובו מתנגד לעסקה הנוראה הזו, ממשיך לקדם אותה תוך נסיגה מתמדת מהקווים האדומים שהוא-עצמו הבטיח שלא יסוג מהם?
ומה עושים עכשיו, אחרי שהחמאס סרב לעסקה? ובכן, 53% מכלל הציבור חושב שבמצב כזה צריך להגביר את עוצמת הלחימה ולהגיע להכרעה צבאית של החמאס, גם במחיר סיכון מסוים לחיי החטופים. בציבור הימני הדרישה הזו היא נחלת 74% (שבעים וארבעה אחוזים!!), לא פחות. שימו לב: מדובר בעמדה המוקעת והמושמצת של אורית סטרוק, עמדה שבגללה זכיתי לשלל קללות וגינויים... מסתבר שיותר ממחצית הציבור הכללי תומך בה, ורוב עצום של הציבור הימני משוכנע שזו הדרך. באיזו סמכות דמוקרטית נמנע הצעד המתבקש הזה מציבור גדול כל כך? ולא, לא נכון להשמיץ את הציבור הזה כאילו ליבו גס בחטופים. זה פשוט ציבור מפוכח, שמצליח לראות גם את תמונת-הסיכונים המלאה, וממש לא מוכן לכניעה.
"אם אכן האתוס החברתי היה כזה שרוב הציבור היה סבור כי נכון לשלם כל מחיר לשחרורו של חטוף - היה הדבר מעורר סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור בו היא ממוקמת" - כתבו לפני 18 שנה חברי ועדת וינוגרד בדו"ח המסכם שלהם, בעודם מדגישים כי "התמיכה הציבורית הרחבה והכנה בכאבן של המשפחות, אינה זהה לאמונה כי הדבר הנכון עבור ישראל הוא פעולה לשחרור החטופים בכל תנאי ובכל מחיר". ברוך ה', הציבור בישראל אינו מאכזב את מחברי דו"ח וינוגרד, גם לאחר תקופה ארוכה בה נאמר לו שוב ושוב שאסור בכלל לחשוב כך. אבל מה באשר למנהיגים? "מנהיגיה של אומה" - נכתב באותו דו"ח - "צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם, אלא לציבור כולו". למה המנהיגים ממשיכים לאכזב?
הפערים הנוראים האלה בין הציבור הבריא, ובין הממשלה שאמורה לייצג אותו אבל מפספסת בענק - מחזירים אותי לימים הנוראים של לפני 20 שנה, ימי ה"התנתקות". אצלנו נוהגים, ובצדק, להשתמש במילים המבטאות נכון יותר את גודל העוול, מילים כמו: גירוש, עקירה, נסיגה וכדומה. אבל לענין הזה של ממשלת ימין המקבלת החלטות שתואמות את מדיניות השמאל, לענין הזה המונח "התנתקות" הולם מאד. אריק שרון הרי הבטיח, שיקדם את תכנית ההתנתקות רק אם "משאל מתפקדי הליכוד" יתמוך בה. "הליכוד מכריע!" -זעקו אז הכותרות. אך כשהגיעו התוצאות, והסתבר שרק 39.7% מהמתפקדים תומכים בתכנית, בעוד 59.5% מתנגדים לה - בעט שרון בציבור שלו, וקידם את "תכנית ההתנתקות המתוקנת".... אז, לפחות, קמו מתוך שורות הליכוד חברי כנסת אמיצים שהעזו להצביע ואף לפעול נגד התכנית האסונית הזו. והיום?
51% מהציבור תומך היום בסיפוח מיידי של חלקים מרצועת עזה, ואפילו בהקמת התיישבות יהודית בהם. מדובר ביותר ממחצית הציבור הכללי, לא הימני. בשביל לתמוך בעמדה כזו לא צריך להיות איש ימין מובהק, שאהבת ארץ ישראל בוערת בלבו. אפילו לא מגורש מגוש קטיף שמתגעגע לאדמתו, או מי שמאמין שלמגורשים נעשה עוול ושואף לתקן אותו. מספיק להבין מה חשוב באמת לחמאס ולעזתים בכלל, ומה ירשם אצל כל אויבינו מסביב כמחיר שהם לא ירצו לשלם לעולם. זה מה שרוב הציבור רוצה. והממשלה?
"לא תגורו מפני איש" - מצוה משה רבנו את ראשי העם, שופטיו ומנהיגיו. "לא תיראו" - מפרש רש"י את המילה "תגורו", ומוסיף: "לא תכניס דבריך מפני איש, לשון: אוגר בקיץ". את האמת צריך לומר באומץ וללא מורא. אסור להחביא, לכנוס ולהחניק אותה. ה"לא תגורו" של משה רבנו הוא הגרסה התנ"כית להנחיה של ועדת וינוגרד למנהיגים. "לא תגורו" - זה כל מה שהממשלה צריכה כדי לנצח בעזה: פשוט אומץ לייצג באמת את הציבור ששלח אותה להקים ממשלת ימין.