ביום שישי האחרון אירעה טרגדיה בגן החיות: אוריאל נורי ז"ל, בן 26, עובד ותיק ומסור, נהרג לאחר שהותקף על ידי נמר שאותו נהג להאכיל ולהדריך מול קהל במסגרת שיעורי העשרה.
מהפרטים שפורסמו עולה כי דלת החציצה בין הכלוב לחצר הפנימית נותרה פתוחה - ומכך נגרמה תקיפתו הקטלנית. הנמר תקף בעיקר באזור הצוואר וגרם לפציעה אנושה, שממנה אוריאל לא שרד.
זו אינה הפעם הראשונה שמתרחש מקרה מסוג זה. ב־12 במרץ 2018, בפארק חיות בסין, מאמן הותקף למוות על ידי נמר שגידל מאז שהיה גור. לפי דיווח של CGTN:
"טיגריס תקף את מאמנו וחנק אותו למוות בזמן... אימון... בגן החיות של פוג'ואו... המאמן... גידל את הטיגריס מאז שהיה גור."
גם במקרה זה חיה שנראתה מתורבתת ומבויתת הפגינה לפתע אגרסיביות קטלנית - מה שממחיש את הסיכון הקיים גם כאשר יש היכרות ממושכת עם בעל החיים.
מקרי תקיפה של אנשי צוות על ידי חיות טרף שגודלו בשבי - נמרים, אריות, דובים - מזעזעים את הציבור פעם אחר פעם, במיוחד כשמדובר בחיה שגודלה עם בני אדם מגיל צעיר, ונראית "רגילה" או "מבויתת". אך מתחת לפני השטח מסתתרים מנגנונים ביולוגיים ופסיכולוגיים הממחישים עד כמה הסיכון לעולם אינו נעלם, גם אם אינו נראה לעין.
מהצד והביולוגי:
אינסטינקטים
גם נמר שגודל בבקבוק, לוטף ויצא לטיולים עם ילדים - נשאר נמר. מוחו החייתי מתוכנת להתנהג כטורף: לתקוף, לשלוט בטריטוריה ולזהות תנועה כטרף או איום. אין "חינוך" שיכול למחוק את הקידוד הביולוגי הזה.
תקיפה של שבריר שנייה
תגובה של נמר לתנועה פתאומית, ריח זר או קול לא מוכר עלולה להיות מיידית: קפיצה, נשיכה, תקיפה. גם לאחר שנים של רוגע - גירוי קטן ולא צפוי עלול להפעיל את "מצב התקיפה".
התנהגות טריטוריאלית:
נמרים עלולים להגיב באלימות אם חשים שמישהו חודר לשטח שהם תופסים כ"שלם", גם אם מדובר באזור בכלוב או במטפל מוכר.
הבעיות בשבי:
תסכול
נמרים בטבע נעים עשרות קילומטרים ביום, מטפסים, צדים, משוטטים. בשבי - הם לעיתים עומדים באותה פינה שעות. חוסר הפעילות יוצר סטרס, תסכול, ולעיתים גם אגרסיביות.
הרגלים נוקשים
בחיות טרף בשבי, כל שינוי קטן - בזמני האכלה, בזהות המטפלים, אפילו בריח של בגדים - עלול להוות גירוי עוין. מספיק שמטפל שוכח ללבוש פריט מוכר, או משתמש בבושם חדש, כדי לעורר תגובה תוקפנית.
חוסר זיהוי
נמרים לא מזהים מטפלים כמו כלבים - לא לפי קול ולא לפי פנים. שינויים בריח הגוף (למשל אם המטפל חולה), ביגוד לא מוכר או אפילו כובע - עלולים לגרום לכך שהנמר לא יזהה את האדם ויגיב כאילו מדובר בזר.
בעיה נפרדת אך קריטית: תחושת הביטחון השקרית
לאורך שנים של טיפול שגרתי, נוצר לעיתים דפוס של זלזול בסכנה: "הוא מכיר אותי", "הוא אף פעם לא תקף", "הוא מתוק".
התחושה הזו - של הכרות בטוחה - עלולה להוביל לאובדן עירנות ולהתעלמות מהפרטים הקטנים, ולעיתים אף לטעויות טרגיות. (אין בכך אמירה על מה שקרה במקרה הנוכחי, אלא תיאור של תופעה מוכרת).
ומה אם היינו בתוך הכלוב?
נמר מסוגל, תוך שניות, לנתק את עמוד השדרה של אדם או לגרום לדימום מסיבי. לרוב - אין סיכוי ממשי להתגונן או "לנצל רגע" של היסוס. אם אין חציצה ברורה - הסכנה היא מיידית וקטלנית.
ומה לגבי גידול ביתי?
לאחרונה נחשפים מקרים של גורי אריות ונמרים שמגודלים כחיות מחמד בארצות ערב או בשטחים. חשוב לומר זאת בצורה הברורה ביותר: חיית טרף, גם כשגודלה באהבה - איננה חיית מחמד. תוקפנות יכולה להופיע בלי התרעה, גם אחרי שנים של רוגע.
המסקנה
גני חיות חייבים לפעול עם נהלים קפדניים, הכשרות מתמשכות והבנה עמוקה של הסכנה הפוטנציאלית. הטרגדיה של אוריאל נורי ז"ל מדגישה עד כמה חשובה הערנות, ההפרדה, וההבנה שחיה נשארת חיה - גם כשהיא מגודלת לצד בני אדם.