"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד" — הקריאה הזאת אינה רק אחד מיסודות האמונה של עם ישראל, ולא רק סמל למסירות הנפש של עם ישראל לאורך כל הדורות. היא גם דרך חיים - ברמה הלאומית וברמה האישית.
הגמרא במסכת ברכות (דף י"ג ע"ב) מלמדת שכאשר אנו קוראים קריאת שמע בכל יום, יש לומר אותה פעמיים באהבה, ובפרט "צריך להאריך באחד".
הגמרא אף מספרת על ר' ירמיה שהיה מאריך יתר על המידה באמירת "אחד", עד שרבו, ר' חייא בר אבא, אמר לו: די בכך שתמליך את הקדוש ברוך הוא על השמים והארץ ועל ארבע רוחות השמים. אין צורך להאריך מעבר לכך.
מה פשר ההארכה הזאת? מה המשמעות שבה? ואיך נתינת הדעת על השמים, הארץ וארבע רוחות השמים מסייעת לנו להתמקד באמירה כל-כך קצרה אך יסודית?
כדי להבין זאת לעומק, נחזור לדבריו של הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק בפירוש המשנה, שם הוא מונה את שלושה-עשר עיקרי האמונה. השני שבהם הוא עיקרון האחדות. הרמב"ם כותב שהקדוש ברוך הוא "אחד", לא כעניין מספרי פשוט, ולא כ"סוג" או "מין" שיכול להתפרט לחלקים, אלא "אחדות שאין כמוה בשום פנים" - ייחוד שאין בו ריבוי כלל.
אולם בכך הוא מבהיר רק מה האחד הזה איננו- הוא לא גוף, לא מורכב ולא מחולק. אך מהי המשמעות החיובית של "אחד"?
לכאורה, הפשט הוא: אחד - ולא שניים. אך הרמב"ם דורש מאיתנו הבנה עמוקה יותר: האחד - משמעו שכל מרחב הערכים שאנחנו חיים בתוכו ושואפים אליו - הצדק, היושר, השפע, הטוב, הברכה, השלום, הגמול - כולם נובעים ממקור אחד: הקדוש ברוך הוא.
לא מדובר בצירוף של ערכים, אלא במקור אחד לכל הערכים כולם. כל טוב שאנחנו מבקשים בעולם - מקורו בה'.
ולא רק הטוב - גם הרע. כפי שאנו אומרים בכל יום בברכות קריאת שמע: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל", אבל הפסוק המקורי (ישעיהו מ"ה, ז') איננו אומר "בורא את הכל", אלא:" עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע". גם את הרע - הקדוש ברוך הוא ברא. כל ההתמודדות שלנו עם אירועים קשים, ברמה הפרטית והלאומית, עומדת על הבנה זו: הקב"ה מנהיג את העולם, גם כאשר הוא נותן מקום לכוחות שליליים לפעול.
החיפוש אחר דרך האמת, היושר והשלום - הוא שאיפה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, שהוא מקור כל הערכים האלה.
זו אינה רק תובנה תיאולוגית - אלא דרך חיים. ברמה הפרטית - איך לקבל החלטות בדילמות ערכיות, ואיך להתמודד עם קשיים ואתגרים. וברמה הלאומית - כך לאורך כל הדורות עסקנו בתורה, המבררת את מכלול הערכים האלוקי בעולם, וכך עמדנו לאורך הדורות מול אסונות ורדיפות: מתוך אמונה שהקב"ה מנהיג, ומתוך תפילה שיציל אותנו, ואחר כך גם ינחם אותנו על מה שכבר אי אפשר להציל.
לכן, כאשר הגמרא אומרת שצריך "להאריך באחד", כוונתה להבין שכל אלו - כל הטוב והרע, כל הכוחות הפועלים בעולם - נובעים ממנו יתברך. וההתכוונות הזאת היא שאיפה פנימית של האדם להתקרב אל ה'.
אכן, קשה להכיל את כל זה ברגע אחד. לכן ר' ירמיה מאריך, במחשבות על כל הערכים הטובים שאליהם אנחנו שואפים, ועל ההתמודדויות עם כל הרע שבו אנחנו נתקלים בדרכנו. אומר לו רבי חייא בר אבא: די בכך שתמליך את הקב"ה על השמים והארץ, על החול והקודש, על המתח הקבוע שביניהם - ותדע שהכול נובע ממנו. אם תצליח להכיל במחשבתך את ארבע רוחות השמים - את כל המגמות והתנועות שבעולם - תוכל להכניס את כולן, ואת כל ההתפרטות שלהן, לתוך הקריאה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד".
עוד אומרת הגמרא במסכת ברכות (ו ע"א): כשם שב'תפילין שלנו' כתוב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד", כך ב'תפילין של הקב"ה' כתוב: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז', כ"ג).
עם ישראל הוא שממשיך לעולם את דבר ה'. עם ישראל מבטא בעולם את אותה תפיסה ערכית עמוקה, שהכול נובע מהקדוש ברוך הוא, ושהכול חותר אל נצחונו של הטוב, אל בהירות דבר ה' המופיע בעולם.
הזהות של עם ישראל כ"גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" משמעה לא רק כהבדלה בין ישראל לאומות העולם, אלא גם חיבור אמיתי ועמוק של ערכים שונים שכולם נובעים מהקב"ה, גם אם לפעמים בשטח הם מתנגשים בשאלת אופן היישום המעשי שלהם. לא תמיד קל לאחד בין אמת לשלום, בין חוק לצדק, בין זכותו של הפרט למשימות של הכלל. אך זו משימתנו וזו תכונתנו היסודית. היכולת לקרוא תמיד את קריאת שמע, ולהישאר תמיד גוי אחד בארץ.
לכן גם השיח בינינו חייב להיות שיח של עם אחד - עם שמבטא את הקריאה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד" - לא רק בפיו, אלא גם באורחות חייו. זוהי תכונתו היסודית של עם ישראל: להיות עם ה' ולהיות גוי אחד בארץ.
אנו מתפללים שנזכה להוציא מהכוח אל הפועל את אותה תכונה - ולקרוא באמת בשם ה': "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד." ומתוך כך - לראות את ישועת ה': בניצחון הטוב על הרע, בשחרור חטופינו אשר לישועתם כולנו מצפים כבר זמן רב, בשובם של חיילינו בריאים ושלמים, ובנחמה עמוקה, פרטית ולאומית, כפי שנאמר בפתיחת ההפטרה של פרשתנו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אלוקיכם" (ישעיהו מ', א).