ראיתי בשבוע שעבר סרט מזוויע: ראשים נערפים, גופות זרוקות, שפמים נגזרים, ילדים נרצחים... התחלתי לצפות ומיד כיביתי את המסך.
גם המעט שראיתי, זיעזע עד מעמקי הנפש. תמונות מהעיר הדרוזית סווידא בהר הדרוזים שבדרום סוריה. הנרצחים והמושפלים היו כולם בני העדה הדרוזית עליהם התנפלו בני שבטים בדואים ואנשי דאעש הרצחניים בצבא סוריה.
אירוע שמזכיר את 7 באוקטובר שלנו, ואת פשעי הנאצים במאה הקודמת.
את סרט הזוועות שלח לי אחד מבכירי העדה הדרוזית בישראל, שהזהיר אותי מראש: "המראות קשים מאוד. נעשים שם פשעי מלחמה גרועים ביותר". התמונות מזירת הדמים מרתיחות את הדם. וכי מה פלא שמאות מבני העדה הדרוזית מהגולן ומהגליל נהרו אל הגבול לחוש לעזרת אחיהם, בני משפחותיהם?
"מספר הנרצחים עלול להגיע לכדי 7,000" - כך מסר לאיש שיחי מקור בהר הדרוזים.
לא קל להיות מיעוט במזה"ת ובמיוחד בסוריה. ישראל למשל היא מדינת מיעוט במרחב הזה, שכניה המוסלמים - שיעים כסונים - לוטשים אליה עיניהם ונשקם כבר מרגע היווסדה. לאכזבתם היא יודעת להשיב מלחמה שערה, להוכיח מי החזק באזור למוד מלחמות זה.
בסוריה הדרוזים והעלאווים הם שתי קבוצות מיעוט שסובלות בהתמדה מרדיפת הרוב הסוני. מאז הופל משטר אסד - בן העדה העלאווית - העלאווים נרדפים ומוכים. עתה הגיע תור העדה הדרוזית.
הדרוזים מעולם לא רצו מדינה משלהם. נחלקים בין לבנון, סוריה וישראל, הם מבקשים לעצמם אוטונומיה דתית, שמירת אורח חייהם ויחסי שכנות טובים עם אוכלוסיית הרוב. כך בכל מדינה בה הם מהווים מיעוט קנאי, גאה, נכון תמיד להגן על זכויותיו.
ד"ר זיאד דבור, דרוזי ישראלי, שהוא פרמקולוג קליני, ניתח באופן חד את התפתחות העניינים בהר הדרוזים, שהובילה לטבח ולמתח שעדיין נמשך.
לדבריו, אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרע), שהכריז על עצמו כנשיא לתקופת המעבר בסוריה, נוקט משחק פסיכופתי שהמערב פשוט לא מבין. ראשית, שלח את אותן מיליציות בדואיות לבצע טבח בסווידא ואז הכריז כי "יש אלימות בין קבוצות! אני שולח את הצבא להשיב את השקט!" במקום לעצור את מבצעי הטבח (שהוא עצמו שלח), הוא שולח את צבאו לדיכוי הדרוזים, שיבח את המיליציות שפרצו לבתיהם, רצחו, שחטו, אנסו ושרפו.
ד"ר זיאד סיכם את קריאתו ב"אני מאשים", לאמור: אל-ג’ולאני ביצע את הטבח, העניש את הקורבנות, יצר קטסטרופה רפואית - וזכה לברכה בינלאומית על כך ש"השיב את השקט" שהוא עצמו הפר. זו בדיוק שיטתו. והמערב - מוחא לו כפיים, רואה בו "מנהיג אחראי".
בישראל הלבטים ברורים. משתעשעים במחשבה, שאולי סוריה המפוררת, שנחלשה מאוד צבאית, תצטרף בבוא העת למעגל הסכמי אברהם. אנחנו הולכים שולל אחר מראית עין שמציג השליט החדש בדמשק, לשעבר איש דאע"ש רצחני, בתקווה שהוא מתון מקודמו.
הטבח בדרוזים הסוריים - מוכיח כי לא כן הוא. אל-ג'ןלאני הוא טרוריסט עטוי חליפה ועניבה, שליט מסוכן, הפכפך. אין לסמוך עליו. אין לעבור לסדר היום על הטרור שהשליט על הר הדרוזים. טרור שגם אם ירד מהכותרות - עודנו נמשך. ישראל - שהיא בעצמה מדינת מיעוט באזורנו - עושה מאמץ לסייע לדרוזים בסווידא. מי שצריך לדעת - בוודאי יודע.
במרחב סביב מגנים בחריפות את מעורבותנו. בלטה בכך במיוחד דוקא סעודיה. מעניקה תמיכה מוחלטת למשטר אל-שרע ולהתנהלותו במשבר, כשהיא תוקפת בחריפות את היחלצותה של ישראל להגנת הדרוזים.
באופן תמוה, מראות ההרג וההשפלה של המיעוט הדרוזי לא הובילו את סעודיה לבחון מחדש את גיבויה לנשיא סוריה מאז עלייתו לשלטון. נהפוך הוא. יורש העצר סעודי, מוחמד בן סלמאן, בירך על צעדיו של אל-ג'ולאני בסווידא והביע ביטחון ביכולתו להשליט יציבות ולשמור על אחדות המדינה. את התקיפות הישראליות גינה, וראה בהן "התערבות בענייניה הפנימיים" של סוריה.
לפי מוסד ממר"י, סיועה של ישראל לדרוזים נתפס בעיתונות הסעודית כמהלך של מדינת אויב תוקפנית המלבה סיכסוכים, שעלולים לזלוג למדינות אחרות. נטען כי ישראל "מנצלת את הסיכסוך עם הדרוזים כדי להנציח את הפילוג בסוריה, להביא לחלוקתה, ולנגוס בשטחים סוריים במטרה להרחיב את שטחה", ולפיכך "אין לצפות לשלום ממנה".
מה שקורה בתוככי סוריה, מה שמתפרסם בתקשורת הסעודית והאחרת בהקשר זה, רק מגבירים את הספקות בקשר לתקוותנו, להרחבת מעגל הסכמי השלום הן עם סעודיה והן עם סוריה. בכל מקרה, על ישראל להגן על העדה הדרוזית באשר היא, ולטפח את ברית האחים, או ברית הדמים עימה. לא נעמוד מנגד.