אנחנו על המפה

מתי בפעם האחרונה מישהו מהקוראים הביט במפת ישראל במלאת עשור למדינתנו? ותיקים שבינינו זוכרים כי בשנת 1958 הופקו אין-ספור אירועים חגיגיים של התעלות רוח ושמחה.

בין השאר, ועדת העשור בשיתוף עם עיתון "מעריב", הדפיסה מפה גיאוגרפית מפוארת של ישראל, שהופצה לקוראי "מעריב" ("העיתון הנפוץ ביותר") ולקוראי "מעריב לנוער" ("במלאת שנה להיווסדו"), בעשרות אלפי עותקים. לצד המפה מופיעה טבלה שכותרתה: "התקדמות והישגים". נצטט כמה מהם:

• "האוכלוסיה גדלה עד 2 מיליונים נפש, ובכלל זה למעלה מ-900 אלף עולים, שנקלטו במשק ובחברה".
• "נתבצר משטר דמוקרטי יציב".
• "הוקם צבא ההגנה לישראל - הכוח הצבאי היציב והחזק שבאזור".
• "ישראל הוכרה על ידי 63 מדינות, ביניהן 11 באסיה ובאפריקה".
• "נוסדו 450 ישובים חדשים... נבנתה העיר אילת, נפתח השער הדרומי של ישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק. נסלל הכביש לאילת".
• "המיעוטים בישראל התערו בכלכלה, בחינוך ובבריאות, הערבים מעבדים 30,000 דונם לעומת 2,000 ב-1948, התחלואה ותמותת הילדים בקרב ערביי ישראל היא הקטנה שבכל ארצות ערב השכנות"...

עברו 67 שנים, ואנחנו על המפה, ועוד איך. ישראל גדלה, התעצמה, שיגשגה. הקידמה שעברה מאז, הגידול וההרחבה בכל התחומים, קליטת העלייה הגדולה - כאשר אוכלוסיה מונים כיום פי חמישה, מעל לעשרה מיליון נפש.

זאת אף זאת: שבע שנים לאחר שמחת העשור, התייצבה המדינה להגן על עצמה בפני שלושה צבאות ערב: מצרים, סוריה וירדן. הגבולות הארוכים והצרים היו בבחינת פרצות קוראות לאויבים. האיום להשמדת המדינה הצעירה היה מוחשי. צה"ל לחם בשלוש החזיתות, כבש את יו"ש וירושלים העתיקה מידי ירדן, כבש את חצי האי סיני מידי מצרים ואת הגולן מידי סוריה. שטחים היסטוריים ששוחררו במלחמה שניכפתה עלינו, אבל אז ידענו להפתיע את אויבינו ולהסיר מעלינו בשישה ימים את הסכנה הקיומית.

ישראל חגגה ונשמה לרווחה. זכתה להערצה עולמית. מפת ישראל מ-1958 הפכה לבלתי רלוונטית. הקו הירוק שחצה לשתיים את ארץ-ישראל המערבית ועבר למרגלות הרמה הסורית דאז - נמחק. האנומליה של ישראל ב"קווי אושוויץ", כהגדרתו של מי שהיה שר החוץ אבא אבן, הוסרה.

במפה המעודכנת אין קו ירוק שחוצץ בין חבלי יהודה ושומרון לבין ישראל הקטנה דאז. יש קו, הוא נהר הירדן, שחוצץ בין ארץ-ישראל המערבית לבין ארץ-ישראל המזרחית, הלו היא ממלכת ירדן ההאשמית. מדינה פלסטינית? לא ולא. עד 1967 המלך חוסין המנוח שלט בגדה המערבית ביד רמה. כל ניסיון להתנתק מירדן נתקל בתגובה חזקה, בירי ללא רחמים.

במפה הישנה לא תמצאו ביו"ש זכר ליישוב יהודי כלשהו. ירושלים המערבית חנוקה מכל עבריה. על חומותיה ליגיונרים ירדניים, צולפים בישראלים. לא כן במפה העכשווית. חצי מיליון יהודים מתגוררים בעשרות ישובים שקמו לצד הערים והכפרים הערביים, על הטרשים והגבעות החשופות, ובהם גם ערים כמו קרית-ארבע, אריאל ומעלה-אדומים.

זו המפה שאסור לנו לזוז ממנה ולו סמ"ר אחד, אם חפצי חיים אנחנו. מדובר לא רק בחבלי מולדת היסטוריים, בשמות תנ"כיים שמשבצים את המפה כאז כן היום, אלא בראש וראשונה בביטחון ישראל ממש.

אין מדובר בהתעקשות סתם, בתיאוריה. עשינו כבר ניסיון מר, תחת הכותרת: ההתנתקות מרצועת עזה. אף חבל ארץ זה קשור בעבותות עזים להיסטוריה היהודית, לארץ-ישראל. זו הסיבה שמנחם בגין ע"ה לא ויתר עליו בהסכם השלום עם מצרים. סאדאת שמח להשאיר לישראל את "כאב הראש" הזה. עזה הפכה לחמאסטן. קן צרעות לישובים היהודיים בגוש קטיף ולאלה שבעוטף עזה, והשאר ידוע. מזה כשנתיים אנחנו במלחמה בטרור החמאסי, מקיזים דם חיילים, לא מצליחים להגיע אל 50 החטופים האחרונים.

היש לקח חריף יותר מה-7 באוקטובר, לבל נסכים למדינת חמאס גם ביהודה ושומרון? האין דבר מסוכן יותר מאשר מדינה פלסטינית בשטח שבו ממלכת ירדן עצמה מנעה ביד חזקה את כינונה ועצמאותה? היסכימו תושבי פתח-תקווה, בת-חפר, נתניה ועפולה להפך לעוטף מדינת חמאס? מדינה פלסטינית שכזו תשאף להרחיב גבולותיה, להיות קרש קפיצה עבור הטרוריסטים בניסיונותיהם הבאים להשמדת המדינה היהודית.

על כן, יש לדחות על הסף כל ניסיון מבפנים ומבחוץ, מעמוס שוקן עד עמנואל מקרון, למה שהם מכנים "פתרון שתי המדינות". לא פתרון יהיה זה, כי אם ראשית קיצה של ישראל.

חשוב שבאוסטרליה ובצרפת, בקנדה, בבריטניה ובספרד, עתירות השטחים, ילמדו את מפת החלוקה של ארץ-ישראל הקטנה מ-1958, לפני שהן מעלות באו"ם הצעתן המתריסה ל"הכרה במדינה פלסטינית". אולי אז יבינו כי בשום תנאי אין תוחלת למדינה ערבית נוספת שהם כה משתוקקים לה. סכנה קיומית למדינה היהודית האחת, כניעה לחמאס.