בפרשת ראה מצווה התורה: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת; לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים י"ג, א').

בדרך כלל אנו מסבירים את איסור ההוספה בכך ש"כל המוסיף - גורע" (סנהדרין כט, א), כלומר, כתוצאה מההוספה שמוסיף האדם על מצוות ה', הוא עלול להגיע לגריעה. הדוגמה המפורסמת לכך הנזכרת בגמרא שם היא דבריה של חוה בגן עדן אל הנחש: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אלוקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" (בראשית ג', ג'). חוה הוסיפה את איסור הנגיעה, וכתוצאה מכך נכשלה באכילה. התהליך שבו האדם מוסיף על מצוות ה', מביא אותו בשלב הראשון להתרגל להתייחס אל דברים מותרים כאסורים, ובשלב השני לזלזל באיסור עצמו, כשהוא מבין או מרגיש שאין פסול ואין נזק בחלקים שהוא הוסיף מדעתו, ואז הוא משליך את ההבנה הזו ואת התחושה הזו אל האיסור כולו, כפי שמתואר בבראשית רבה שם (יט, ג) וברש"י שם (פס' ד'), שחוה ראתה שהנגיעה בעץ אינה הורגת, ואז היא נכשלה באיסור האכילה.

אבל מעבר לחשש שהתוספת תביא לגריעה, גם ההוספה עצמה עלולה להיות מזיקה. ספר החינוך (מצווה תנ"ד - שלא להוסיף על המצוות) מבהיר שהמצוות כפי שנתן לנו אותן הקב"ה, מכוונות לאיזון מושלם; מי שמוסיף - מקלקל את האיזון: "...בתכלית השלמות, וכל ציווייו הם שלמים וטובים, והתוספת בהם - חיסרון". כך גם ברמב"ם: חכמים רשאים לעשות סייגים וגדרים, אך עליהם להודיע באופן ברור שהאיסור הוא מדברי סופרים, כדי שלא יעברו על "בל תוסיף" (רמב"ם, הלכות ממרים ב, ט, ומלשונו שם עולה שהגריעה היא בעצם ההוספה, ולא בחשש עתידי). כך עולה גם מן הדוגמה השניה בגמרא (שם), המביאה את המילה "עשתי עשרה" שמשמעה אחת עשרה. ללא האות ע' המילה היא "שתי עשרה", ונמצא שהוספת האות ע' גורעת מן המספר כולו. כלומר, כמו באותיות המרכיבות את המילים, ההוספה אסורה לא בגלל חשש עתידי, אלא בגלל הנזק המיידי, בשינוי משמעותן המדוייקת של מצוות ה'.

כך גם בבית הדין: בשונה מבדיני איסור והיתר, שבהם יכול האדם להחמיר על עצמו ולהתרחק מן האיסור, בדיני ממונות ובתביעות שבין איש לאשתו לא ניתן להחמיר. חומרא לאחד היא קולא לשני. יש לפסוק את הדין כפי שהוא. וזהו עומק דברי חז"ל (סנהדרין ז ע"א): "לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו", החרב אינה מימין או משמאל באופן שאפשר פשוט להתרחק ממנה. היא בין הרגלים, כך שכך נטייה לימין או לשמאל עלולה להרוס את האיזון הנדרש בבית הדין.

הציווי "לֹא תֹסֵף... וְלֹא תִגְרַע" משמש בפרשתנו גם כפתיחה לאזהרת "נביא השקר" (דברים י"ג, ב'-ו'), ללמד כמה קל לבנות מערכת לא מאוזנת וכך להחמיץ את האיזון שקבע לנו הקב"ה בתורתו. מותר לעשות הרחקות, אך יש לדעת: זו גזירה של חכמים, ולא קיום המצווה עצמה (אבות א', א': "ועשו סיג לתורה").

עיקרון האיזון נדרש גם בשעת מלחמה. "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני שמואל א', קכ"א). כאשר צריך להכריע אויב ולשחרר חטופים - אין מקום לזהירות יתר המונעת את ההכרעה; מי שאינו ממצה את הכוח שהקדוש ברוך הוא נתן לו להכריע רשע - מתאכזר בפועל אל התמימים הסובלים באותה שעה. ומאידך אין מקום לפעולות מלחמתיות שאינן משרתות את המטרה: הכרעת האויב ושחרור החטופים. המטרה הצבאית חייבת להיות מוגדרת, והמשימה צריכה להיות מדויקת.

הגויים המבקשים להצר את צעדיה של ישראל במלחמה ברוע העולמי, מתוך רחמים על האויב האכזר שפגע בנו, מתאכזרים בכך אל כל האנשים הטובים בעולם כולו, העלולים לפגוש את הרוע הזה בכל מקום בעולם. מלחמתנו הצודקת, היא מלחמתו של העולם כולו. בכך אנו מקיימים את שליחותנו המיוחדת שקיבלנו מהקב"ה להוביל את העולם אל תיקונו. הניסיון "להוסיף" רחמים וזהירות יתר, במקום שאין בכל צורך, מהווה באופן מיידי גריעה בחובתנו להכריע את הרע ולהציל מפניו את ילדינו ואת העולם כולו.

תפקידו של עם ישראל הוא לפעול בדרך המאוזנת - במרחב הפרטי, הלאומי והעולמי; להוביל את ניצחון הטוב על הרע בדרך המוסרית והמדויקת שנתן לנו הקדוש ברוך הוא.

נתפלל אל הקב"ה שנזכה להוציא אל הפועל את תפקידנו, שה' יסייע בידינו להכריע את הרע, להשיב את כל אחינו החטופים בריאים ושלמים, ולהתקדם, העם כולו, בקיום מצוות ה' מתוך האיזונים המיוחדים שניתנו לעם ישראל.