1. האינסטלטור הסביר לי שפועלים ערבים מסתפקים בפחות כסף ב'יומית' כי הם אוכלים פיתה עם שמן זית. 'פיתה עם שמן זית' זה שם קוד לחיי משפחה פשוטים יותר גם אם לפעמים בן אדם בולס בשר כבש.
קצת לפני כן נחשפתי לשיח שעסק בכסף. מישהו טען שמשק בית יכול להסתפק גם ב-8000 ש"ח בחודש והתחיל לחשבן את ההוצאות בזו אחר זו. טוב, אולי הוא הגזים, אך אני נוטה להסכים יותר עם החשבון הזה העומד אל מול האמירות שמוכרחים פי כמה מזה רק כדי 'לחיות' ואין מנוס משתי משכורות גדולות כדי להתקיים.
2. המסקנה הפשוטה של איש ה-8000 ש"ח הייתה שהמון כסף, בלי משים, הולך על מותרות שהפכו לחלק מובנה מחיינו. הוצאות דיור, חשבונות ומאכלים פשוטים וטובים מסתכמים ב-8000 ש"ח, בגדים זה לא עסק יקר, כשיש בזארים וחנויות יד שניה.
ביננו, הרבה מדי דברים שנחשבים כבר 'קריטיים לחיים' - אינם הכרחיים, אלא שהפכו אותם עלינו, לצערנו, להכרחיים. הסיפור עמוק יותר מהמושג הנדוש 'חיי מותרות'. איננו אשמים שנקלענו למצב הזה שמתחיל בכלל בהשפעות זרות לגבי התפישה המשפחתית-מערבית שלנו.
3. במסגרת התפישה יש אקסיומה: אבות ואמהות עובדים מחוץ לבית ולא נמצאים עם הילדים מגיל שלושה חודשים. משום כך, הם לא חווים את הפוטנציאל ההורי המתוק כפי שהיו יכולים ובשל כך זקוקים למעצבי תחושה חיצוניים, מסחריים, לא טבעיים. ברבים מהמקרים, גם אם לא מדברים על כך - זה לא עניין של כסף, אלא של הרגל.
האם כל זוג הורים שיקבלו בחינם משכורת קבועה יוכלו לבחור בנקל להישאר בבית עם הילדים הקטנים עד גיל הגן ולקבל את פניהם מבית הספר? לא בטוח. במקום מסוים, שיעבדו לנו את היכולת להיות משפחתיים באופן טבעי וליהנות מזה במובן הכי יפה וטבעי של ההגדרה 'ליהנות'. לעיתים, הכסף והעבודה הם רק תשובה טובה לעצמנו כדי שלא נשאל: רגע, מי עשה לנו את זה ולמה? איך הפכנו להיות הורים שלא מצליחים ליהנות מהילדים, ביומיום, כפי שאנחנו יכולים, בפוטנציה?
4. התשובה בגוף השאלה: כשהתפישה הראשונית שהוחדרה לנו היא שזוג ההורים כולו מוכרח 'לעבוד' - אין לנו דרך אחרת להבין את מחיר פספוס הזמן שלנו עם הילדים הקטנים שכל כך צריכים אותנו, כמה שיותר איתם, באהבה ובנחת.
כשאין שלוה ורוב היום סביב העבודה של שני ההורים - אנחנו עסוקים בהכרח בכיבוי תחושות שלנו ושל ילדינו. אין לנו היכולת לעקוב וליהנות מהדניאמיות והגדילה שלהם מעבר לענני הלחץ והמרדף. מה שנותר לנו הוא תחזוקה שוטפת, עם לשון בחוץ, תוך כדי שכל מה שאנחנו מבקשים זה להירגע ולהגיע לקבלת שבת (עם הלשון בחוץ). במצב הנוכחי, כואב שאנחנו לא רואים דרך אחרת לחיות את היומיום.
5. הורדת רף החיים, באומץ רב, למינימום הנדרש שיאפשר 'לחיות' - יכולה לספק לנו את האפשרות לחיות חיי משפחה מלאים, עם נוכחות רגשית, למרות האתגרים ואף ליהנות מהם. מהר מאוד אתם עשויים לגלות את הסוד הגדול: כסף - זה לא העניין, אלא הרצון להגשים את פוטנציאל חיי המשפחה, שעקרו לנו בדרך.
לכן אולי יש מספיק עשירים בעולם ש'לא רואים את הילדים' למרות שטכנית הם יכולים לא לעבוד לעולם. העולם חופשי ואיש הישר בעיניו יעשה, אך חשוב לשוב ולזכור היכן טמון הכיף הגדול והטבעי: בית, משפחה, ילדים, עם כמה שיותר זמן.
6. איננו אשמים, השכיחו מאיתנו את מה שחשוב לנו באמת: נחת ושמחה. פגעו לנו בנקודת השלווה בצורה אנושה, אך אפשר להביט על הדברים אחרת. לפני הכל: להיות עם הילדים במאת האחוזים בזמן שאנחנו איתם. זה יכול להיות קשה מאוד. כבר יש לנו 'קוצים'. אנחנו, כמבוגרים 'צריכים עניין' והם - תמימים ונטולי ציניות. כשנצליח לעבור את המשוכה הזאת של 'להיות איתם', גם נקבל את זה משמים. זה כל כך טבעי.
7. אם נפנים שזמן = נחת משפחתית וששם טמון הכיף הגדול יותר מכל הנאה מסחרית אחרת - נוכל לגדל דור חדש שיבין היכן מרוחה החמאה הטבעית והאמיתית. כי לחם לא עולה הרבה כסף וגם הוצאות מחיה בשפע לא עולות עשרות אלפי שקלים בחודש.
אבל צריך רכב או שניים - כדי לנסוע לעבודה ולנוח מהעבודה ומוכרחים להוציא כמה מאות שקלים על 'יציאה טובה' כדי לנשום ומי דיבר על חופשות וקניות רבות, חוזרות ונשנות המצטברות להון עתק - בזמן שבן אדם צריך בסך הכל את מה שהוא צריך ולא מעבר וילדים לא צריכים הון אלא אמא, אבא שיתבוננו בהם, כל יום מחדש, בסבלנות.
הכותב הוא עורך תוכן לארגונים ומיזמים. יוצר הסרט "מדריך למתבונן האמיץ" ו"אבא עם אלוקים".