השנה אנו מציינים 90 שנה להסתלקותו של מורה הדורות של התחייה הלאומית, של גאולת ישראל מרן הראי"ה קוק זצ"ל.
ענקיותו של הרב קוק שבאה לידי ביטוי בהסתכלותו מקיפה על התורה, על הדור, על תהליכי הגאולה ועל השגחת ה' על עמו הם דבר מופלא. דומה שלא ניתן לסכם את אישיותו המופלאה של גדול הדורות הזה.
אבל דומני שאם נרצה להצביע על נקודת החידוש המיוחדת של הרב קוק נוכל לעשות זאת. החידוש של הרב קוק כמו שהיטיב להסביר זאת ממשיך דרכו מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל הוא נושא לימוד האמונה. הרב צבי יהודה קוק הסביר שהחידוש של ישיבת מרכז הרב - אם הישיבות הארץ ישראליות שהלכו בעקבותיה, בעניין זה הוא לימוד המקצוע שנקרא לימוד האמונה. לימוד האמונה כולל עיסוק במושגים כמו עם ישראל, כלל ישראל, הלאומיות הישראלית, ארץ ישראל, נצח ישראל, גאולת ישראל, קידוש השם, עבודת הציבור ועוד.
מקור הדברים של הרב צבי יהודה הכהן קוק הוא אגרת קג של הרב קוק שם מבחין הראי"ה קוק בין התלמוד הבבלי שהמאפיין המרכזי שלו הוא פלפול ולמדנות לבין התלמוד הירושלמי שהמאפיין המרכזי שלו הוא נשמת התורה, ובמילים אחרות עולם האגדה. המקור המרכזי של הראי"ה לכך שהמאפיין המרכזי של הירושלמי הוא נושא האגדה הוא מאמרו המדהים של הירושלמי (סנהדרין יא, ג) בנושא זקן ממרא. זקן ממרא הוא רב שפוסק לציבור בניגוד לדעת הסנהדרין שדינו מיתה. הירושלמי מחדש שדין זה של זקן ממרא שייך גם לתחום האגדה ולמחשבת ישראל. ללא ספק החידוש המרכזי של הרב קוק הוא העצמת מקצוע האגדה, והוא מסתמך בכך על ההסתכלות המיוחדת של הירושלמי. רק סמלי הדבר שהרב קוק נפטר בג' אלול שחל תמיד סביב שבת שופטים, בה אנו קוראים על פרשת זקן ממרא, דרכה מעצים התלמוד הירושלמי ובעקבותיו הרב קוק את חשיבות לימוד האגדה.
אחד הנושאים המרכזיים תחת הכותרת של נושא האמונה הוא נושא הלאומיות הישראלית. נשים לב לדבר מעניין. ספרי היסוד העוסקים בנושא הנלמדים בישיבות הארצישראליות הם בראש ובראשונה הכוזרי של רבי יהודה הלוי, לאחר מכן ספרי המהר"ל מפראג, בעיקר ספרו נצח ישראל ולאחר מכן ספרי הראי"ה קוק. יש כאן סימן שאלה גדול ביותר. כיצד ניתן להסביר שבמציאות של חשכת ימי הביניים, מציאות שקמו לעם ישראל עשרות רבנים דגולים, אנו לא מוצאים התייחסות ראויה מצדם לכל הנושא הלאומי. התשובה היא שבמציאות של גלות לא עסקו כמעט בכלל בנושא זה, שכן שיטת החינוך במציאות של גלות היא שיטת השימור, שיטה שאינה מבליטה, בלשון המעטה, את הצדדים הלאומיים. כמובן שהתעלמות מהנושאים הלאומיים מתחילה, באופן טבעי, כבר בתלמוד הבבלי.
רק כאשר עם ישראל מגיע לארץ ישראל מתחיל הנושא הלאומי להתעורר, והראי"ה קוק זוכה להיות אחד המעוררים המרכזיים של הנושא הלאומי. כאשר אנו בוחנים את הנושא בתלמוד הירושלמי אנו רואים כמה תלמוד זה מעצים את הצד הלאומי. רק לדוגמה התלמוד הירושלמי (מועד קטן ב, ד) קובע שמצוות יישוב ארץ ישראל דוחה את השבת (וראה תורת השבת והמועד לגר"ש גורן זצ"ל עמוד 96).
נושא מרכזי נוסף אותו מעצים הרב קוק ומקורו בירושלמי הוא נושא ההסתכלות הציבורית. בעוד תורת חוץ לארץ כותב הרב קוק ( מאמרי הראי"ה חלק א, עמוד 78) דואגת בעד הנפש הפרטית, תורת ארץ ישראל (התלמוד הירושלמי) דואגת בעד הכלל, בעד האומה, בעד נשמתה ורוחה, בעד גופה ונפשה.
ואכן. דרך התייחסות שונה לפסוקים ואישים אנו זוכים להמחשה של כלל זה של הראי"ה. היות ואנו מתקרבים לראש השנה נדגים את הדברים דרך פסוק מספר ישעיהו (נח, ב): 'ואותי יום יום ידרשון'. התלמוד הבבלי (חגיגה ה, ב) מסביר שפסוק זה מתייחס לאדם פרטי העוסק בתורה. לעומת זאת התלמוד הירושלמי (ראש השנה ד, ח) מסביר שדרישת ה' היא דרישה ציבורית. 'ואותי יום יום ידרשון' - זו תקיעה וערבה. דרישת ה' היא התכנסות ציבורית, ואין לך התכנסות ציבורית כהתכנסותו של כל הציבור לשמיעת תקיעת השופר בראש השנה.
הירושלמי עוסק רבות ביסודות אמונה מרכזיים כפעל יוצא לכך שהוא מחשיב מאוד את עולם האגדה והאמונה, ולכן לא פלא שיסודות מחשבה רבים שמציג בתלמוד הירושלמי באים לידי ביטוי בדברים בכתב שהוריש לנו הראי"ה קוק. נסתפק רק ברעיון אחד בנושא התשובה. המשנה במסכת בכורים (ג, ב) מתארת שעיירות היו מתכנסות ויוצאות בתהלוכה משותפת לירושלים להביא את הביכורים, ובדרך היו ישנים ברחובה של עיר. שואל התלמוד הירושלמי (בכורים ג, ב) מדוע ישן הציבור ברחוב במקום לישון בבית הכנסת שהוא מקום גדול ורחב. והתשובה של הירושלמי היא מפני אהל הטומאה.
פשט הדברים הוא שבתי הכנסת היו מקורים ואם חס וחלילה היה מקרה של מוות, הרי כל העולים לירושלים היו נטמאים. הרב קוק (מאמרי הראי"ה א' מאמר ביכורים (עמ' 182-183) מוסיף טעם פנימי: "ולנים ברחובה של עיר להורות גם כן על חיבתם לחיי הטבע שנמצאת בעבודת האדמה, ואינם נכנסים לבתים גם כן מפני טומאת אוהל...". יסוד הדברים הוא שהגדרת התשובה היא חזרה אל טבעו הישר של האדם. מלמד אותנו הרב קוק על סמך דברי הירושלמי שעתים אדם במגע שלו עם עולם החומר, כולל שהייה בבתי כנסת נהיה מעט חומרני והוא זקוק מידי פעם לחזור לישרות הבסיסית שבאה לידי ביטוי בקשר הטבעי בין האדם ובין עולם הטבע, בין האדם ובין ארץ ישראל. מאמר זה של הירושלמי לפי הסברו של הרב קוק מסביר את הקשר בין חג סוכות בו אנו עוזבים את הבית וישנים ברחובה של עיר לבין נושא התשובה, שכן חגי תשרי מקובלים כחגי התשובה.
אנו גם רואים שכל הדמויות המחוברות אל הרב קוק העצימו את המקום המיוחד של הירושלמי בתרבות היהודית החל מבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק שזכיתי לשמוע אותו אומר את הדברים פעמים אחדות (והדברים מובאים גם בשיחות הרב צבי יהודה) שמאמרים מסוימים שהם אבני יסוד במחשבת הציונות הדתית יכולים להופיע רק בירושלמי. למשל: כך גאולתם של ישראל קימעה, קימעה - גאולה טבעית והדרגתית. גדול קידוש השם מחילול השם - קידוש השם של מדינת ישראל גדול יותר כאשר הוא מתממש על רקע השואה. בר כוכבא הוא מלך המשיח - משיח הוא זה שבשלב ראשון דואג לצדדים המעשים - בטחון והתיישבות. ועוד. כמו כן כתב הרב צבי יהודה שהרמב"ם הוא משיחי וגאולתי ולכן הוא פוסק פעמים רבות כמו הירושלמי (שיחות הרצי"ה - שיבת ציון, 14).
אי אפשר שלא להזכיר את הגר"ש גורן חתנו של הרב הנזיר. שעודד לימוד ירושלמי, כתב פירוש על הירושלמי (נמצא בידינו רק חלק מברכות), וציטט במאמריו פעמים רבות את הירושלמי כמקור מרכזי בדיון. הגרש גורן לימד אותנו שהתלמוד הירושלמי חלוק בנושאים רבים על התלמוד הבבלי.
בנו של הרב הנזיר הרב שאר ישוב כהן זצ"ל שייסד את מכון הירושלמי ושימש כנשיאו עד פטירתו ועודד את הציבור להתחיל ולפתוח תלמוד זה, כיוון שלימוד בתלמוד הירושלמי ירומם את לימוד התורה והאמונה (וגם זכיתי ממנו למכתב ברכה חם על עבודתי בשדה זה של הירושלמי).
וכמובן גם הרב משה צבי נריה זצ"ל תלמידו של הרב קוק ששילב בהגותו מאמרים רבים מהירושלמי ואף זכיתי לקבל ממנו מכתב ברכה חם על עבודתי בשדה זה של הירושלמי.
ואם עוסקים ברב קוק חשוב לציין שזכינו לפתוח את מכון הירושלמי בג' באלול (התש"ס) וזאת משום שראש חודש אלול חל בשנה זאת ביום ששי. ועוד חשוב לציין שהרב שאר ישוב כהן הנשיא הראשון של מכון הירושלמי נפטר גם הוא בג' באלול.