יוסי אחימאיר
יוסי אחימאירצילום: מתוך אבא אחימאיר

קראתי בסוף השבוע דברים נפלאים:

"אווירא דארץ ישראל הוא המחכים. הוא הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד... בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל".

כותב הדברים הוא הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שביום זה מלאו תשעים שנה לפטירתו.

בימים קשים אלה, שבהם רבנים קיצוניים שולחים את אברכיהם לחסום כבישים במחאה על גיוס בחורי ישיבות, ראוי לשוב ולהתרפק על דמותו רבת ההשראה של גדול רבני ארץ ישראל. הרב קוק היה בעד השתתפות בני ישיבות במלחמות ישראל.

הרב קוק היה סמכות רוחנית מהמעלה הראשונה - לא סגור בתוך ד' אמותיו, אלא לוחם למען האחדות הפנימית, מקרב בין דתיים לחילונים. עבורו, יהדות ולאומיות חד הן. כתבי הראי"ה, היוצאים לאור שוב ושוב, מעידים עד כמה צמאה החברה הישראלית לחכמתו.

זאב ז'בוטינסקי היטיב לתארו: "דמות אנושית נדירה ויקרת ערך, נשמה המרחפת בעולם מיוחד במינו של רעיונות נשגבים ואצילים... כולו הדרת קודש, עם זאת יחס של קרבה יתרה - כשל בן אל אביו".

ב־1920, כשז'בוטינסקי וחבריו ישבו בכלא עכו על הנהגת הגנת ירושלים, קיבלו ממנו איגרת: "הידיעה הנוראה שכשל כוח הסבל שלכם עד שגזרתם עליכם רעבון דיכאה את רוח כולנו... אל תדכאו את רוחכם, אל תשלחו יד בבריאות גופכם". בעקבות מכתבו הופסקה שביתת הרעב.

שביתה נוספת, בשנת 1934, הופסקה אף היא בהשפעתו, כשכתב אל אב"א אחימאיר שישב בכלא: "עם כל מה שאני מצטער על עינוי מאסרך, אינני מסכים בשום אופן שתמשיך בשביתת רעב נגד חובת שמירת הנפש... חזק ויהי ה' עמך".

אחימאיר אכן הפסיק את שביתת הרעב, אך נדון ל־18 חודשי מאסר. חודש בלבד לאחר שחרורו כבר השתתף בהלוויית הרב קוק בהר הזיתים. מותו היכה בהלם את היישוב כולו, ובמיוחד את ז'בוטינסקי וחבריו. שניהם, הרב קוק וז'בוטינסקי, עמדו לימין הנאשמים בפרשת רצח ארלוזורוב והיו משוכנעים כי לא מדובר ברצח פוליטי.

עמדה זו עוררה עליו חמתם של חוגי השמאל, שחירפו וגידפו אותו. האם הדבר גרם להחמרת מחלתו? הרב קוק חלה בסרטן ונפטר בשנת 1935, בגיל 70 בלבד. באותה שנה נפטר גם ידידו הרב נתן מיליקובסקי, סבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מודעות אבל רבות פורסמו אז בעיתון "הירדן" של הרוויזיוניסטים. אחת מהן נחתמה על ידי אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואבא אחימאיר: "אנו מבכים את מות מצילנו, שהסתלק והלך לעולם האמת והצדק".

ביחס לשאלת גיוס בני ישיבות כתב הרב קוק: "מלחמה של כלל ישראל היא גם כן עבודת ד'. כל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ד', הוא שייך לה יותר משאר העם". פרופ' נריה גוטל הסביר: "דעתו של הראי"ה היא שככל ישראל, גם לומדי תורה חייבים להשתתף במלחמת מצווה".

והשאלה המתבקשת: היכן הרב קוק של ימינו? היכן דמות המקרבת והמאחדת, לעומת רבנים בני זמננו כדוגמת גולדקנופף וחבריו המפלגים, הנאחזים עדיין בתודעת "שטעטל" בגלות, ומונעים מתלמידי ישיבות לקחת חלק במלחמת המצווה להגנת מדינת ישראל? את זכרו של גדול הרבנים - הם מביישים.