קיבלתי בצער רב, כמו רבים אחרים, את הידיעה על פטירתו של הרב מנחם הכהן. בשנים האחרונות זכיתי לצבור לא מעט שעות הרב מנחם (הוא אסר עלי באיסור גמור לקרוא לו הרב כשפניתי אליו, רק מנחם), כשכתבתי איתו את הגירסה הראשונה של ספרו הביוגרפי 'למען אחי ורעי', שיצא לאור השנה.
הגירסה הראשונה נכתבה בגוף שלישי, כלומר אני כתבתי עליו, ואח"כ לפי רצונו של הרב מנחם שינה אותה רמי טל לגוף ראשון, והספר הביוגרפי הפך לאוטוביוגרפי. בסוף הספר, ברשימת 'שלמי תודות', הוא כמובן הזכיר את העזרה שלי.
העבודה איתו על הספר היתה חוויה מרתקת. לשמוע ממנו סיפורים מכלי ראשון על פרשיות היסטוריות של מדינת ישראל שהוא היה מעורב בהן, בעיקר סיפורים מאחורי הקלעים. לשמוע ממנו דעות ופרשנות על מנהיגי המדינה לדורותיהם, כאלו שהכיר אישית. כל אלו היו חוויה אינטלקטואלית נדירה.
במהלך כתיבת הספר היו לנו המון שיחות - כמובן המון ויכוחים, גם פוליטיים, וכולם ברוח טובה כדרכו של הרב מנחם, עם המון חוש הומור - בדיוק כמו שצריכים אנשים החלוקים פוליטית לדבר ביניהם.
הפגישות איתו נערכו ב'מרכז ספיר' שהרב הכהן הקים לזכר חברו הקרוב במפלגת העבודה, פנחס ספיר ז"ל, שר האוצר המיתולוגי של מדינת ישראל בשנות השבעים. באופן סמלי, הרב מנחם הכהן הלך לעולמו חמישים שנה ויום אחד אחרי פטירתו של פנחס ספיר ז"ל. ספיר נפטר כשהשתתף , בה' באלול תשל"ה, בטקס הכנסת ספר תורה לזכר עולי קוצ'ין במושב נבטים בנגב. את התקף הלב קיבל כשספר תורה בידו. באירוע ההוא לקחו חלק הרב מנחם הכהן וראש הממשלה יצחק רבין. אחרי חמישים שנה ויום אחד הם נפגשים עכשיו בשמיים - להשלים סיפורים וחוויות.
גם אחרי שסיימתי את הכתיבה אהבתי להתקשר אליו. התשובה הקבועה שלו לשאלה 'מה שלומך' היתה "בסדר גמור. הראש בסדר, הגוף גמור". יהי זכרו ברוך.