1. אט אט, בלי ששמנו לב, טרנד ה"אני מאמין באלוקים, אבל בלי התחייבות למצוות" מחליף את האתאיסטיות שהפכה למגוחכת. אלו זמנים מודרנים בהם להאמין באלוקים - זה מקובל מבחינה חברתית, גם ב'מיינסטרים'.
המסורתיות נצחה ותנועת הנגד הישנה המתנגדת לשמירת המצוות שהחזיקה באתאיזם - עומדת מול שוקת שבורה כשאיש אינו רוצה בה.
אך אל דאגה; במקום האתאיזם - קיבלנו את המסורתיות המתוחכמת המחזיקה בשני צדדים הפוכים לגמרי. מצד אחד, ברכה גדולה; אנשים שלא גדלו על קיום מצוות - מתחברים בגלוי למסורת ולעצמם. מצד שני: אנשים שגדלו על קיום מצוות - מקבלים עידוד - לפעמים - להפוך למסורתיים. הם כביכול מצאו דרך חדשה שתאפשר להם 'להוריד ווליום' ממה שהורגלו בו. להישאר עם 'אלוקים בלב' לפי מה שמרגיש 'נכון' ובלי התחייבות לקיום מצוות ככתוב בספר עליו גדלו. אין לשפוט.
ללא ספק, קשה לעסוק בהתעלות ומאמץ יומיומי כשברקע המסורתיות חוגגת את עצמה ואף מקבלת מחיאות כפיים משלל מגזרים, בלי שאף אחד לא מסביר שמסורתיות זאת אחלה התחלה מרגשת ויפה, אבל קעקועים וציציות לא הולך ביחד, למשל. שמירת שבת, עיניים ומחשבה, לימוד תורה קבוע וצניעות - קריטיים הרבה יותר מלהדליק נרות שבת בסטורי.
2. כמו כל טרנד, גם כאן יש מובילי דעת קהל הנתפסים כדתיים\דתל"שים המפיצים את משנתם בראש כל חוצות. לפעמים הם מרגשים, לעיתים הם מצחיקים. כך או כך, משנתם סדורה: "לך אחרי הלב שלך". זה נשמע נהדר. מי לא רוצה ללכת אחרי הלב שלו? אנו חיים בדור שבו מספיק שתזכיר את המילה 'לב' וכמעט כולם יעמדו דום כדי להביע סולידריות עם הליכתך הנחרצת אחרי הלב. סליחה על הרס המסיבה המרגשת, אך יהודי מאמין מצווה לעשות בדיוק את ההיפך; לא ללכת אחרי ליבו כשזה נוגד את אמונתו. "ולא תתורו אחרי לבבכם", למשל. או "כי בשרירות ליבי אליך" המתייחס באופן לא חיובי ל'הולכים אחר הלב'. יהודי מאמין לא מתעלם מהלב שלו, חלילה, אלא משעבד אותו ועושה כל מאמץ כדי שרצונותיו יעלו בקנה אחד עם מצוות התורה ולא להיפך. זה אל"ף בי"ת של יהדות.
3. לכן, מפתיע לגלות את טרנד ה"אני מאמין באלוקים, אבל בלי התחייבות למצוות" המחובק בלי משים, לפעמים, גם על ידי שומרי מצוות למהדרין. אי אפשר לשפוט חולשה של אף אדם, אך הפומביות ב"הליכה אחרי הלב" סוחפת אחריה, מטבע הדברים, מקיימי מצוות נוספים המרשים לעצמם גם "ללכת אחרי הלב". ובמילים אחרות: לעשות מה שבא להם ולא להאמין שהם יכולים למצוא - גם בדורנו - דרך טובה ונעימה לקיום מצוות, למרות האתגרים. המציאות היא שיש מגוון דרכי התחזקות לצד תכנים מתאימים ומולם ים תכני היחלשות מושכי לב. זכות הבחירה חיה, קיימת ובועטת.
4. כשהם מוותרים - ההפסד הזה כואב. כי היחלשות אמונית-אישית אולי מקובלת אך אינה תורמת מבפנים לאדם שהרשה לעצמו ללכת אחרי ליבו. מבחינה רגשית-מנטאלית, אדם המוותר על אמונתו לטובת נוחות לבבית - אינו מפתח את עצמו משבירת הגבולות. הרווח המהיר הוא תחושת שיחרור זמנית המתאדה ברוח ההרגל.
מה שכואב יותר הוא שתנועת ההיחלשות האישית 'עושה פירות' כשהסביבה לומדת מהנחלש ומושפעת ממנו. איש איש והשפעתו הקטנה או הגדולה. כך או כך, אנו בני אדם המושפעים מאחרים ברמות שאיננו יכולים למדוד כלל ועיקר.
כשאני חלש, מוותר לעצמי ו"הולך אחרי הלב" בפומבי - סביר להניח שיש עוד כמה מסביבי שיעניקו לעצמם דרור להיחלשות בנושאים דומים; במקום לדבוק באמונתם, למרות הקשיים ואף להתעלות יותר מבפנים, בזכותם.
5. שמירת מצוות אינה דבר קל בהכרח. כל שכן כשההשפעה הסביבתית מרחפת מעל כל פני תהום והמדיה מייצרת גווני לגיטימציה העושים גלים וכפיים לכל סגנון חיים. מקיימי מצוות רבים עומדים בזה כי הם לא נכנעים "למה שמרגיש להם" ולא הולכים "אחרי הלב שלהם", אלא מסמנים את קיום המצוות כמטרת חיים שאין בלתה ומתחזקים את הלב בהתאם; לומדים תורה, שומעים שיעורים, מדברים אמונה יהודית.
הם ממש לא רוצים להעליב את המפגינים חולשה, בזמן ש'החלשים' ההולכים בשרירות ליבם לא סופרים ממטר את ההשפעה שלהם על ציבור רחב. הם "הולכים אחרי הלב שלהם" ולא דופקים חשבון כי לדידם הלב הוא הוא האלוקים והוא כל הזמן משתנה ומסתדר לפי מה שמרגיש ומקובל ברוח הזמן והתקופה. זה כואב מאוד כשמשתמשים בטעות בדבר היקר הזה שנקרא 'לב' ועל השפה תלוי שם 'אלוקים' כדי להתנתק (ולפעמים, בלי משים, לנתק אחרים) - ממצוותיו של אלוקים, שנועדו להעניק לנו התחברות טבעית ללב, לעצמנו, גם אם איננו מבינים הכל. זה בדיוק העניין היהודי המופלא: התחברות מלאת ענווה לממדים המוגבלים שלנו כבני אדם מול האינסוף שמולנו.
הכותב הוא יוצר סרטונים למיזמים תורניים, יוצר הסרט החדש "אבא עם אלוקים"