פרשת כי תצא עמוסה במצוות, והיא פותחת דיון יסודי בטעמי המצוות. במצוות שילוח הקן (דברים כב, ו-ח) מביא הרמב"ן את דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מח) וחולק עליהם.
הרמב"ם מסביר שהמצווה "לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים" (כאן פס' ו) באה ללמדנו שהקדוש ברוך הוא מרחם על כל בריותיו, אף על הציפור הקטנה. אם רוצים לקחת את הביצים, אסור לעשות זאת לעיני האם. ה' שם לב לכל בריה, קטנה כגדולה.
הרמב"ן ממשיך ומביא את דברי הרמב"ם, המקשה על עצמו מדברי הגמרא בברכות, ומיישב את הקושי. במסכת ברכות נאמר במשנה (פרק ה משנה ג): "האומר... 'על קן צפור יגיעו רחמיך' - משתקין אותו". כלומר, אסור לומר כך בתפילה. בגמרא נאמרו שני נימוקים לכך, שאחד מהם הוא "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות". נראה לכאורה מן הגמרא, שהרחמים של הקב"ה אינן הטעם למצוות שילוח הקן, בניגוד לדברי הרמב"ם! משיב על כך הרמב"ם: זו אחת משתי שיטות. לשיטה זו, אין למצוות טעם, הן רק גזירות של המלך, הקדוש ברוך הוא. ואילו לשיטה השניה בגמרא, שהיא השיטה שאותה ממשיך הרמב"ם בדרכו, יש טעם למצוות, והטעם הוא, רחמיו של ה' על כל בריותיו.
הרמב"ן אינו מקבל את תשובתו של הרמב"ם. לדעת הרמב"ן גם השיטה הזו בגמרא, מסכימה שיש טעם פנימי בכל מצווה. אלא שהמוקד אינו הציפור. המוקד הוא אנחנו. הקדוש ברוך הוא לא ציווה עלינו לשלח את האם מתוך רחמיו על הציפור, אלא בשבילנו - כדי לצרף ולזכך אותנו. המצוות נועדו לגרום לאדם לשים לב למעשיו בעולם, לראות גם את הפרטים הקטנים. כשם שנאמר "אוֹתוֹ וְאֶת־בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח), כך גם כאן: אם ברצונך לקחת את הביצים - שלח תחילה את האם. אם ברצונך לקחת את האם - קח אותה בלבד. אבל לקחת את האם ואת הבנים יחד, יש בזה ממידת האכזריות, והמצווה הזו מחנכת את האדם, שלא יתאכזר גם אל בריה קטנה כמו ציפור.
המהר"ל בתפארת ישראל (פרקים ה-ח) מעמיק: מהי משמעותם של דברי חז"ל שהמצוות הן גזרות? האם מדובר על גזירה של מלך זר ומנוכר, חס ושלום, הגוזר על עמו גזירות קשות לפי ראות עיניו? ודאי שאין זו הכוונה. אלא, המצוות הן כמו הבריאה - מציאות מורכבת שאין אנו מבינים אותה עד תומה. כשם שאין אנו מבינים למה באצבע שלוש חוליות ובאגודל שתיים, אף שהכול נצרך ומדויק, כך אין אנו משיגים את כל פרטי המצוות. ובלשונו של המהר"ל (שם סוף פרק ו'): "ועם כל זה שהמצוות הן גזירות על ישראל, הן לטוב לנו, כי כל מעשיו הן הטוב הגמור, רק כי הטוב הזה גזר עלינו."
ממשיך המהר"ל ומבאר (שם פרק ז', ובסוף פרק ד'), כי חז"ל השוו את תרי"ג המצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, לרמ"ח איברים ושס"ה גידים שיש לאדם. (גמ' מכות כג, ב על רמ"ח איברים, זוהר ח"א קע, ב על שס"ה גידים.) כשם שהגוף מותאם לאדם במאה אחוזים, והצמחים מותאמים אל בעלי החיים שאוכלים אותם, והכל פועל בהרמוניה מופלאה, כך המצוות מותאמות לנפש האדם ולמהותו של עם ישראל. מבחינתנו הן גזרות, כי אין לנו אפשרות לראות את התמונה השלימה על כל פרטיה ודקדוקיה, אבל מבחינתו של הקדוש ברוך הוא, כשם שהוא ברא לנו גוף שמתאים לנפש שלנו, ועולם שלם שמתאים לצרכים שלנו, למשימות שלנו ולאתגרים שלנו, כך הוא העניק לנו את כל מערכת המצוות, שהיא מערכת של גזירות אלוקיות, המותאמות לנו ומחיות אותנו כחלק בלתי נפרד מבריאתנו.
מכאן הדרך להביט גם על המציאות. כשקורה לאדם דבר קשה - ברמה הפרטית או הלאומית - הוא יכול לאמץ את העיקרון הזה ולומר לעצמו: זו גזירה. זו גזירה קשה. איני מבין אותה עד הסוף. אך אני יודע שאין מדובר בגזירה של מלך זר. זו גזירת המלך שהוא אבא שלי, שברא אותי, שמתווה את דרכי ומלווה אותי תמיד, ונותן לי את הכלים להתמודד איתה, כמו שנקרא בפרשת האזינו: "הֲלוֹא־הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:" (דברים פרק לב פסוק ו). איננו מבינים מדוע באה המכה הקשה בשמחת תורה תשפ"ד, איננו מבינים את האסון של תחילת מלחמת יום הכיפורים, ואף לא את כל הצרות והאסונות שנגזרו על עם ישראל לאורך הדורות. אך אנחנו יודעים שבסופן נבנה העם, התחזק, התגבר והמשיך בשליחות שהקב"ה הועיד לו. לעיתים דווקא הגזרות נעשות עוד נדבך בבנייננו של העם, ומתברר בראייה של שנים לאחור, שהקב"ה הטיל עלינו את הגזרות כחלק מן המסלול המיוחד שהוא הועיד לנו כבניו.
כך אנו מתפללים היום שהקב"ה יחזיר אלינו את כל אחינו החטופים, שעליהם אנו מתפללים קרוב לשנתיים; שייתן בידינו את הניצחון על האויב האכזר שבו אנחנו נלחמים קרוב לשנתיים; שנוכל להתחיל בשיקום. שנוכל להתחיל להביט לאחור ולבנות את הקומה הבאה. אולי ייקח שנים להבין מה פעלו בנו הגזרות הללו, אך כבר עכשיו אנו יודעים - הן אינן גזרות של מלך זר, אלא של אבינו שבשמים. וכשם שבמצוות אנו הולכים ומתבוננים, מבינים עוד ועוד פרט, מעמיקים את הבנתנו בתורה ומתקרבים אל הקב"ה, כך גם בגזרות לאורך ההיסטוריה המיוחדת של עם ישראל, ובמציאות שלנו - אנו מתמודדים, מגייסים את כל כוחותינו, ובסופו של דבר נבנים מתוכן. המבט הזה הוא חלק מן המשמעות העמוקה של הליווי האלוקי שעם ישראל זוכה לו לאורך כל הדורות, והוא חלק מן העומק בתפילותינו היום.