גם בימים של מלחמה קשה ופיגועים קשים, הקדוש ברוך הוא מחבק אותנו, אוהב אותנו והולך איתנו לאורך כל הדרך.
בפרשת כי־תבוא יש פרשיה ארוכה של פסוקי תוכחה. המנהג הוא שלא להפסיק בקריאתה, אלא לקרוא אותה ברצף מתחילתה ועד סופה. במשנה במסכת מגילה (פרק ג משנה ו) נאמר: "אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן". אמנם הגמרא שם (לא, ב) אומרת שמדובר רק על הקללות שבפרשת בחוקותי, אבל להלכה נפסק (שו"ע או"ח תכח, ו), שמכוח המנהג, גם בקללות שבפרשתנו, כי תבוא, אין להפסיק.
הגמרא מביאה שני נימוקים לכך. הנימוק הראשון: לא להפסיק באמצע מוסר. המקור לכך הוא פסוק בספר משלי "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל־תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" (משלי ג, יא). והרעיון הוא, שכאשר אדם שומע דברי תוכחה, חשוב שיקשיב עד הסוף ולא יקפוץ מיד להגיב, או יקטע את הדברים. אם רוצים באמת להשתפר, צריך לדעת להקשיב לדברי תוכחה ללא הפסקות עד השלמתם.
הנימוק השני בגמרא הוא, שאין אומרים ברכה על הפורענות. אם נעצור באמצע הקללות, העולה הבא יברך ברכות התורה על דברי פורענות. הטעם הזה מופיע בנוסח שונה גם במסכת סופרים (ראו מסורת הש"ס על הגמ' שם) וגם בתלמוד הירושלמי. בתוספות (ד"ה אין מפסיקין) מובא נוסח (כנראה על פי מדרש רבה דברים, בתחילת פרשת ראה) שהקב"ה אומר כביכול: "אני אמרתי "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו), ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם".
העיקרון של "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", האומר שכאשר ישראל בצרה, כביכול גם הקב"ה בצרה, אינו מבטא רק עידוד והזדהות של הקב"ה איתנו, אלא גם מתאר תוצאה ממשית: כאשר עם ישראל איננו בארצו, אין בית־מקדש, אין כהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם, אין סהדרין, ירושלים אינה יכולה למלא את תפקידה כמקור המוסר והמשפט העולמי - אז גם דבר ה' מופיע בעולם באופן מצומצם. זו אחת המשמעויות העמוקות של המושג "שכינה בגלות".
אך כאן מתעוררת שאלה: הרי בפרשתנו אין מדובר בצרות שכבר באו, אלא בתוכחה, בדברי אזהרה. הקב"ה אומר לנו: 'אם תעשו כך וכך, תיענשו'. למה דווקא כאן מודגש "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה"? הרי לכאורה בשעת תוכחה צריך לומר ההפך: 'אני לא אהיה איתכם, אני אכעס עליכם'. ואכן כך כתוב: "וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" (דברים כח, סג). פסוק קשה מאוד.
אבל באמת, עומק המבט הוא שונה: כשאב מוכיח את בנו ואומר 'אני אעניש אותך', הוא יכול להוסיף: 'דע לך - גם אני אצטער על כך'. האב רוצה להיות גאה בבנו. אם הוא נאלץ להעניש - גם הוא עצמו מרגיש רע. והאמירה הזאת היא חלק מהתוכחה. היא לא מקטינה את עוצמתה של התוכחה, אלא מעצימה אותה: 'אני אוהב אותך כל־כך, עד שגם כשאני מצטער - אני אעניש אותך בכל זאת'. ומצד הילד - הכאב מוכפל: גם מהעונש עצמו, וגם מן הידיעה שהאב מצטער בגללו. כך גם אנחנו מצטערים על צער השכינה, על כך שדבר ה' אינו מופיע במלוא עוצמתו בעולם. לא רק משום מצבנו הלאומי, אלא משום שהצדק והאמת אינם מתגלים כאן כפי שראוי להם.
לכן על אף שבפשט דברי התוכחה אומר משה רבנו לעם ישראל שהקב"ה "יָשִׂישׂ" על העונש, כדי להעצים את התוכחה במובנה הפשוט, חז"ל דורשים מאיתנו להביט אל עומק הדברים, ולהבין שהקב"ה איתנו גם בעומק הצרה, ודווקא כך התוכחה, במובנה הפנימי העמוק, מתעצמת עוד יותר.
גם בימינו, כאשר אנו מתמודדים עם מלחמה קשה, עם פיגועים קשים, עם ארבעה חיילים גיבורים וששה אזרחים יקרים שאיבדנו ביום אחד, אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מחבק אותנו והולך איתנו. הקב"ה תמיד יכול לסיים את המלחמה ולהחזיר את כל החטופים, והוא מצפה מאיתנו להיות שותפים במערכה. ואכן, מאז החלה המלחמה, עם ישראל פועל באחדות מופלאה - בצבא, במילואים, בארגוני ההתנדבות. יש ויכוחים בתוך העם, אבל המערכה הכללית היא של התלכדות, של הפעלת כל הכוחות שהקב"ה נתן לנו, כדי להכריע את האויב ולהשיב את אחינו.
ובתוך המלחמה הגדולה הזו - ראינו גם ניסים. בלבנון, בסוריה, באיראן. בקרבות מקומיים ובמבצעים נועזים רבים לאורכה של המלחמה. אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא איתנו, מלווה אותנו ומחבק אותנו. ואנו מתפללים שנזכה להרגיש מקרוב את עוצמת החיבוק הזה, כשהוא מוציא אותנו מן הפורענות אל הטובה, מאפילה לאורה, ומשעבוד לגאולה. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.