הרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר, נשא הספד אישי ומרגש על רבו ומורו, הרב משה דימנטמן זצ"ל.
בדבריו תיאר את הקשר העמוק והמשמעותי ששרר ביניהם, ואת השפעתו הרבה של הרב דימנטמן על עולמו הרוחני והלמדני.
"אני ממש הייתי מברך עליו 'יוצר האדם'. הוא לא רק זה שטיפח בי את אהבת הלימוד, את החשק ללימוד, את עולמה של הלמדנות - הוא פשוט עשה את זה. כשהייתי ר"מ צעיר, הוא היה נכנס בכל יום, וביחד היינו מכינים את השיעור. חלק גדול מעולם התורה שלי, בזכותו", תיאר הרב בר.
בהמשך תיאר הרב בר את עולמו הלמדני של הרב דימנטמן ואת הדגש שהעניק להכנה מדוקדקת של כל שיעור. "היינו יושבים יחד, מבררים: מה לומר, מה לא לומר, איך לומר. זה היה חשוב לו - ולכן גם לי".
לדבריו, הרב דימנטמן היה מהדמויות המרכזיות שהחדירו את הלמדנות לעולם התורה הדתי-ציוני. "אהבת התורה שלו, האש שבערה בו - העולם הלמדני שהוא הכניס - זה היה משהו שצרב את תודעת התלמידים", סיפר.
בהספד שזר הרב בר גם דברי הגות, בדמות דברי הרב קוק על דברי רבן גמליאל ורבי יהושע, והסביר: "הרב קוק מסביר שמנהיג צריך להיות גם קברניט וגם פרנס. רב מוישה היה בדיוק זה - הוא טיפח, יצר, ראה כל תלמיד. כל אחד היה חשוב לו".
הרב בר הדגיש את הענווה הרבה שהייתה לרב דימנטמן: "הייתי שואל אותו לפעמים: 'הרב הולך לשמוע שיעור מרב שהוא פחות מהרב בהרבה?' אבל זה לא היה משנה. עצם זה שהוא יכול לשמוע, ללמוד - זו הייתה ענווה. קבל את האמת ממי שאמרה".
עוד שיתף הרב בר בזיכרון אישי: "שאלתי אותו פעם למה הרב לא מוציא ספר. ענה לי: 'מה אני אגיד - מה שהקצות אומר, מה שרבי עקיבא איגר אומר...'. כשהוא היה אומר 'רב עקיבא איגר' - זה היה רבי עקיבא איגר אחר. כשהוא היה אומר 'קצות' - זה היה קצות אחר. אף אחד לא שמע את הדברים כמו שהוא שמע אותם".
בסיום דבריו שיתף הרב בר בזיכרונות אישיים מחיי היום-יום של רבו: "בשעה שתיים בלילה. הייתי אברך צעיר. הטלפון מצלצל. אשתי נבהלת: מי מצלצל בשתיים בלילה? אמרתי לה: אל תדאגי, זה רק רב מוישה דימנטמן. ולמה? כי שאלתי אותו שאלה והוא אמר לי: 'אני צריך להרהר, אני לא בטוח'. כנראה שעכשיו - בשתיים בלילה - יש לו תשובה".
לדבריו, "רב מוישה - חוץ מעולם תורה, לא היה לו שום דבר. כלום. רק תורה... אלו קרעים שאינם מתאחים - על רבו שלימדו תורה. זה קרע שלא מתאחה. מי ייתן לנו תמורתו".