בעוד ימים אחדים נעמוד בתפילה ונאמר 'זכור ברית אברהם ועקידת יצחק'. השנה כמו בשנה שעברה המציאות חורגת הרבה מעבר למילים.
זכרון העקידה אינו סיפור, אלא מציאות ממשית שאלפי משפחות חוות בשנתיים האחרונות. השנה במיוחד נאמר זאת בכאב ובחשש מפני שכנראה במקום שבו הילך יצחק אבינו נכונו לנו עוד עקידות. בזמן שנתקע בשופר טורי שריון וחיילי רגלים יצעדו ברחובות עזה ההרוסה. וייתכן מאד שתהיינה עוד עקידות. עשרים החטופים שעודם בחיים מעונים ונאנקים במנהרות עשויים להיות ביניהם. מספרים שהרב דב קוק אומר שהם קדושי עליון שאין לשער גודל מעלתם וסבלם למען עם ישראל. אולי בימים אלו נידונו אף הם להעקד על מזבח האומה, כפי שאמרו ואומרים חלק מבני משפחות החטופים גם באתר מכובד זה.
מאז הקמת המדינה ברור לנו שהמשך קיומנו מותנה בכך שנמשיך לממש את ברית העקדה גם אם לא נמצא איל נאחז בסבך. אף אחד לא הולך למות ברצון, אבל אנחנו מבינים שגורל חיינו כאומה וכמדינת היהודים תלוי בנכונות ובהסכמה של אנשים ונשים לעקוד את רצונם ואת חייהם. ואכן זהו יסוד העקידה. בתורה נאמר על אברהם ויצחק ההולכים להר המוריה 'וילכו שניהם יחדו' ומסביר רש"י 'בלב שוה'. העקידה היתה ברצונם ובהסכמתם המלאה של שני אבות האומה.
מספר ימים מאוחר יותר בשיאה של תפילת יום הכיפורים נספר ברטט על אלו שעקדו עצמם ולא נמצא להם איל תמורתם - עשרת הרוגי מלכות. לפי הפיוט רק לאחר שהבינו גדולי החכמים בישראל שבאותו הדור שאכן 'בזאת אתם נלכדים' ו'גזירה היא מלפני' קבלו על עצמם הרוגי מלכות את הדין, ונעשו מופת למקדשי השם שבכל הדורות.
בימים הללו אין לנו מי שיעלה וישמע את הנאמר מאחורי הפרגוד, ואין לנו 'רואים' כפי שנתכנו הנביאים בימים ההם. ובכל זאת הסכמת האומה היא היסוד והבסיס לכך שאנו יכולים להורות לבנינו ובנותינו לצאת לצבא מבלי לדעת 'מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו'. ואולם מה קורה כאשר הסכמה זו מתערערת? מה הדין כאשר חלקים רבים בעמנו אינם מעוניינים בעקידה? מה נאמר למשפחות החטופים, לקרובי החיילים שקוראים: איננו מוכנים ורוצים לעקוד את ילדינו בשערי עזה?
אכן, ניתן לפלפל ולדון שדעתם של אלו שאינם מסכימים לעקידת המלחמה, הינה דעה פרטית, דעה שנובעת ממוסר מערבי, שמרוב צער הם לקו בבלבול מוסרי ועוד כהנה וכהנה. ואולם, בסופה של עקידה וגם בראשיתה, לא עומדת שאלת הצדק והאמת, אלא ההסכמה והנכונות לבחור בה על ידי העוקד והנעקד.
אי אפשר להתעלם מהמוני בית ישראל שמידי שנה וחצי מגיעים בהמוניהם לכיכרות, לכבישים, לצמתים וזועקים 'איננו רוצים בעקידה זו'! אי אפשר לפטור את מצוקתם וצערם בניד ראש ובמבט רחום שאומר 'הנכם טועים אחים אהובים'. אין שום הוראה הלכתית לאדם לעקוד את בנו, שעמד על דעתו, 'בעל כורחו'. אדם מישראל יכול וצריך להכניע את רצונו, אך איננו יכול לכפות את הזולת לקדש את השם. כל מהותו של קידוש השם, הוא הרצון של האדם לקדש שם שמים ברבים.
ומהי עקידה בעל כרחה שאיננה נעשית ברצון? האם די בכך שאדם כלשהו יכריז שזוהי 'עקידה' וזהו 'קידוש השם', וזאת בניגוד לרצון ההרוג ובני משפחתו? בסוף מדרש התנאים לספר במדבר מסופר: 'מעשה בשנים כהנים שהיו רצין ושווין ועולין בכבש. וקדם אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות, ונטל סכין ותקעו לו בלבו' (ספרי במדבר, קסא). ר' צדוק שחי בסוף ימי בית שני הוכיח את הציבור על מעשה הרצח הזה על אף שבא לכאורה מתוך בקשת המקדש והמזבח. ואולם אביו של אותו תינוק, כך ממשיך המדרש אמר לציבור: 'אנו כפרתכם, עדיין בני מפרפר וסכין לא ניטמאת.
ללמדך שטומאת סכינים חביבה להן לישראל יתיר משפיכות דמים'. אבי ההרוג ראה במיתת בנו ובמחילתו שלו על הרצח עקידה המכפרת בעד הציבור, וכיוון שסכין לא נטמאת ניתן וצריך להמשיך בהקרבת הקרבנות ודווקא באותה הסכין, היא סכין העקידה, והשחיטה וההקרבה. ואולם המדרש דוחה זאת וקובע שמדובר ב'שפיכות דמים'. על כבש המזבח לא היתה עקידה אלא רצח, והמדרש מסיים 'כן הוא או' "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה" (מל"ב, כא טז). מיכן אמרו בעוון שפיכת דמים שכינה נעלית ומקדש מטמא'. הרצח במקדש שנעשה מתוך בקשת הקודש מושווה לרציחותיו של האכזר והחוטא במלכי ישראל ויהודה - המלך מנשה, שהכניס עבודה זרה לתוך בית המקדש!
עקידה בעל כרחה, עקידה שנעשית שלא בהסכמת העוקד והנעקד, איננה אף לרצונו של המזבח, ובעוון שפיכות הדמים שכינה מסתלקת, הארץ נטמאת וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. נתפלל ונקווה בראש השנה הזה שזיכרון העקידות שהיו יהיה כפרתנו בעד חטא שנאת חנם שכה לקינו בו, ותשובה, ותפילה וזכרון העקידה הם שיביאו לשחרור חטופנו. 'וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה'.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה