יש קשר עמוק בין התשובה במובן הפרטי — חזרה לקיים את מצוות ה' ולעבודת ה' — ובין חזרת עם ישראל לארץ ישראל. לא רק במובן של שכר ועונש, אלא גם במובן של תשובה אמיתית, ברמה הלאומי, אל הייעוד המקורי של עם ישראל.
בפרשת ניצבים אנו קוראים פרשיה קצרה של עשרה פסוקים בתחילת פרק ל', היא "פרשת התשובה". מצדנו כתוב: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אלוקיך, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', ב'). ומצדו של הקדוש ברוך הוא כתוב: "וְשָׁב ה' אלוקיך אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אלוקיך שָׁמָּה" (דברים ל', ג'). ומעבר לקיבוץ הגלויות, מופיע גם חיזוק אלוקי להמשך התשובה שלנו: "וּמָל ה' אלוקיך אֶת לְבָבְךָ, וְאֵת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אלוקיך, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל', ו'). כלומר, כחלק מן התהליך, אנו זוכים גם לתמיכה אלוקית בתהליך התשובה שלנו אל מצוות ה'.
אין זה רק שכר ועונש, שאתה חוזר בתשובה ואז ה' מביא אותך לארץ, אלא גם, כפי שמביא רש"י בעקבות מ דרש חז"ל, נאמר "וְשָׁב" ולא "וְהֵשִׁיב". הקב"ה כביכול שב איתנו, כפי שנאמר:"עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהילים צ"א, טו'). התשובה היא אפוא שיבה אל המקור, אל הייעוד, אל התפקיד; גם ברמה הפרטית וגם ברמה הלאומית. ככל שעם ישראל מכיר יותר ויותר את תפקידו וייעוד כעם ה', כעם המוביל את הטוב ואת הצדק בעולם, כך הופעתה של השכינה בעולם נוכחת יותר, ובכך נפתחת הדרך אל גילוי השכינה בעולם ואל הגאולה השלמה. זה לא רק שכר. זו פשוט תוצאה מתבקשת של החיבור המחודש בין עם ישראל לקב"ה.
הרב קוק כתב פעמים רבות שהתשובה היא שיבה אל המקור, אל הייעוד (למשל: מאמר "אל התשובה" בספר "מאמרי הראי"ה" עמ' 144). גם ברמה הפרטית: אדם שחוזר בתשובה לאו דווקא על חטאים, אלא מרגיש שאינו חי נכון — אינו אוכל כראוי, אינו שומר על גופו, חש עייפות מתמדת. מי שנוהג כך ומחליט לקחת את עצמו בידיים: לקבוע סדר־יום מסודר, להיות בריא וחי - גם זו תשובה, כפי שכותב הרב קוק בפרק א' של "אורות התשובה".
ומכאן ההקבלה אל הרמה הלאומית: עם־ישראל השואף להיות עם חי — עם מדינה, שפה, המנון, צבא, מערכת כלכלית — גם זו בריאות לאומית; גם זו תשובה. אף אם הכוונה הראשונית היא רק להיות "ככל העמים", מבחינה אזרחית, שזו כוונה שלילית לפעמים (כמתואר למשל בדברים יז, יד), כשהמחשבה הזו מעוררת את האומה לחזור ולקום על רגליה, זו שאיפת חיים במובנה הלאומי, הטבעי והמלא, וזה חיובי מאד. וכששאיפת החיים הזאת מצטרפת לאור התורה ולתכלית האלוקית, היא הופכת בסיס להופעה האלוקית המלאה: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב', ג').
בפרשת התשובה מתואר תהליך: התעוררות פרטית, שמובילה להתעוררות לאומית. לכן הרצון לשוב לארץ הוא רצון נכון, והוא מהותי וטבעי לעם ישראל. וה' מעצים ומזכך אותו - "וּמָל ה' אלוקיך אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל', ו') — כאן מופיע החיזוק האלוקי גם לבניין הפרטי וגם לבניין הלאומי.
בעת מלחמה מתחברים הרצונות הללו: לעמוד נגד האויב ולהילחם על נפשנו, להשיב את החטופים ועמם את הכבוד הלאומי, להכריע את הרשע האכזרי — אין זה רק רצון טבעי לשמירה עצמית, אלא גם רצון לקדש שם שמים. אחרי אלפיים שנות גלות של ביזיונות ודיכוי, עתה יש עם חי, עם מדינה ועם צבא, עם אחריות לכל אחד מפרטיו, ועם אחריות עתידית לחיי האומה בכללה. זה חלק מן התשובה הלאומית.
נתפלל אל ה' שיהיה קרוב אלינו בימים אלו שלפני ראש השנה, שילווה את חיילינו בשדה הקרב, בית אחר בית, חורבה אחר חורבה, מנהרה אחר מנהרה. שנזכה לסיים את המערכה עוד השנה, ואם לא בימים שנותרו בתשפ"ה — מיד לאחר ראש השנה; שיכתוב ויחתום אותנו, את כל חיילינו ואת כל אחינו החטופים לחיים טובים ולשלום, ושנראה אותם במהרה שבים אלינו, לקיים איש איש את ייעודו ברמה הפרטית, וכולנו ביחד את ייעודנו ברמה הלאומית.