תמונה ראשונה: חוף הילטון בתל-אביב עם שקיעת החמה. עשרות אנשים, רובם צעירים, מכונסים על גג מסעדה, שותים, אוכלים ונהנים, לקול מוסיקה קצבית. תמונה שניה: עזה, 50 מטר מתחת לאדמה, 505 ימים בסבל, בחושך, באי ידיעה, לאחר חטיפה מאתר נובה, התעללות ופציעות.
המשותף לשתי התמונות - פדוי השבי אלי-ה כהן. מאז שוחרר מלפיתת החמאס ב-22 בפברואר, הוא בהרבה מובנים "נשאר שם". אחד מניצולי הנובה, מקבוצת הצעירים שהסתתרו במיגונית, שממנה הטיח ענר שפירא הי"ד החוצה את הרימונים שהמחבלים השחילו פנימה - עד שנפל. אלי-ה וחברתו זיו ניצלו בדרך נס.
אלי-ה נחטף לעזה. "פתאם לעמוד פה, בלב הארץ, בחוף הילטון - זה הניצחון שלי", אמר נרגש במסיבת ההשקה של ספרו. "לא אפסיק לספר את הסיפור שלי, עד שכל החטופים יחזרו", הבטיח.
אלי-ה - חמד של בחור, אי -אפשר שלא להתמוגג מהחיוך שלו, מאישיותו הכובשת, כאילו יצא עתה מתצוגת אופנה. "מחחת לאדמה, חשבתי כי כשאצא, אנציח את החברים שאיבדתי שם". מתחבק עם כולם, עיניו נוצצות.
בתוך שלושה שבועות סיפר לכותב ספרו, אלי חליפה, את סיפור 505 הימים במחשכים, תחת הכותרת: "מופאוודאת". מילה בערבית שמשמעה - משא ומתן, על שיחרורו, על מעט האוכל, ועם אלהים. ספר שיצא לאור מאת מי שבעצמו יצא לאור, עטיפתו שחורה, כמו ספרו של פדוי השבי השני, אלי שרעבי, "חטוף".
באירוע המרגש לא רק שתו, אכלו, "מינגלו", אלא גם הפריחו בלונים שצבעו בצהוב את שמי הליל ונשמעה תקיעת שופר למען שיחרור כל החטופים. "תעצמו עיניים", אמר התוקע, חגי שוסטר, "הבה נכוון אל האחים שלנו למען שיחרורם, למען כיבוד הדעות השונות בתוכנו והאחדות. שלום בתוכנו יביא שלום מסביבנו".
האם סיגי, שביס לראשה, נרגשת במיוחד. אי אפשר לשכוח את זעקתה במאבק לשיחרור בנה. זכו היא ומומי בעלה שזעקתם נשמעה. לא כן עוד 48 חטופים שעודם בידי המחבלים, "סחורה" ל"עיסקה", וגורל החיים שבהם אינו ברור. "אלי-ה הוא הנפש התאומה שלי", אמרה סיגי כהן בקול רועד, "אמרתי לקב"ה: לקחת את אלי-ה על הרגליים, וכך תחזיר אותו". כך היה.
הספר החדש נחטף (בתשלום כמובן) על-ידי מוזמני האירוע. לי כתב אלי-ה בהקדשה: "אפשר למצוא אור גם במקום שאין בו חלון". כבר בפרק הראשון הוא מספר על הזוועות שעבר, על ה"טיול" לעזה, על הלינץ' שכמעט נעשה בו: "אני מוקף אספסוף צמא דם, כולם היו שם, גברים, נערים, נשים, ילדים - כולם כדי לחגוג את הרצח, את צימאון הדם. אני רואה בעיניים שלהם את הרצון רק לרצוח. המון זועם שזורק עלינו אבנים, בקבוקים, מקלות שהתעופפו לעברנו, וכולם צורחים"...
זוהי אולי התזכורת החשובה ביותר למה שעברו אלי-ה וחבריו עם חטיפתם לבירת המרצחים. תזכורת לימינו שבהם אוטמים העולם ואירגונו האנטישמי, האו"ם, בניצוחו של המזכ"ל האנטי-ישראלי, את לבם לאמת. התהפכו היוצרות אצלם: העזתים הם האומללים. לא מבצעי הטבח והלינץ' בקשישים, נשים, ילדים. זוועות ה-7 באוקטובר, ההתקפה הרצחנית, מאות הישראלים הנרצחים, ההתעללות בחטופים, ההתעלמות מכל חוק בינלאומי וטיפת אנושיות - מושכחים.
בראש מעייניהם ודאגתם של צבועי העולם - גורל העזתים. "חפים מפשע" - הם מכנים אותם, בעוד אשר אלי-ה וחבריו, שזכו להשתחרר, מעידים על ההמון הפרוע המתעלל בהם, שמח לאידם, כמעט עושה בהם לינץ'.
האו"ם משתף פעולה עם מחבלי חמאס. מתעלם מן האמת - המון משולהב שנהר בעקבות הרוצחים לבזוז ביישובים, להתעלל בפצועים ולראות את ה"יהוד" רצוחים. שמחה גדולה מזה לא יכלה להיות להם. חלום השמדת היהודים ומדינתם - כמעט מתגשם. עתה הם ממשיכים במלחמת הגרילה, אינם שמים לב לעשרות הנרצחים מדי יום בצידם, ששים על הצלחתם - בידוד ישראל, הקזת דם חיילי ישראל, התעללות באחרוני החטופים שעודם חיים.
עשרות ספרים כבר נכתבו על ה-7 באוקטובר, אך דומה שאין חשובים כשספריהם-עדויותיהם של שני הניצולים, אלי שרעבי ואלי-ה כהן. אם קיימת הסברה, מן הראוי להפיץ קטעים מתוכם לדוברי הציבור באירופה, אולי לבם הגס יתרכך במשהו. אולי יזכרו איך הכל התחיל, מי התחיל, מי הרג, חטף ובזז, ולכן את כל קיני הטרור ברצועה אנחנו משמידים.
גם אם ימשיכו אומות העולם בהחרמת ישראל, הצדק ייצא לאור ושנאת ישראל הנאורה תיזכר להם לדיראון. במיוחד כשחשכת האיסלאם הרדיקלי תשתלט על ארצותיהם.
גם אנחנו, הישראלים, צריכים לקרוא ספרים אלה, בעיקר כדי להתעודד מהם. "זהו סיפור על העוצמה שיש בכל אחד מאיתנו ועל כך שכל עוד יש זיק קטן של אור, אסור לתת לו לדעוך" - כותב אלי-ה. "לעולם אל תוותרו, כפי שאני לא ויתרתי לרגע, גם כאשר הנורא מכל ריחף מעלי ועמד לקחת את חיי... האור האמיתי שבתוכנו - חזק מן הרוע".
מסר כה חשוב של מי שהיה על סף מוות, עבר 505 ימים נוראים של חשכה, חרדה ועינוי, לא איבד תקווה, ונלחם עתה כשהוא חופשי, למען אחיו שעודם נמצאים בתופת של הנאצים בני זמננו.