החיבור של עם ישראל כולל לא רק את כל חלקי העם המבוגרים, אלא גם את הילדים. בפרשת וַיֵּלֶךְ אנו קוראים את מצוות 'הַקְהֵל': "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ; לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אלוקיכם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים ל"א, י"ב).
רש"י מביא את דברי הגמרא (חגיגה ג ע"א): "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן". הרמב"ן מתייחס לדברי חז"ל ומתקשה בהם: באופן פשוט מדובר בילדים גדולים יותר, שיכולים לשמוע מעט, לשאול, ולקבל תשובה, כפי שכתוב בפירוש בפסוק הבא: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ, לְיִרְאָה אֶת ה' אלוקיכם" (דברים ל"א, י"ג). כלומר, גם הבנים באים ללמוד במידת יכולתם. ומדוע אמרה הגמרא שהם באים רר כדי ליתן שכר למביאיהם? הרמב"ן מתרץ שדברי הגמרא, מתייחסים לילדים קטנים יותר, שאינם מבינים עדיין, אך עצם הבאתם מזכה את המביאים.
מהותית, יש מקום לקושיה נוספת על הנימוק "ליתן שכר למביאיהם". אם טוב להביא אותם - ראוי היה שהנימוק יכלול הסבר, מה טוב בכך שהילדים הקטנים יבואו. ואם מבחינה מהותית מיותר להביא אותם, והציווי הוא רק בשביל לתת שכר, למה לתת שכר על מעשה מיותר? אפשר ליישב, בדומה למובא בירושלמי (יומא פ"א ה"א) על רבי יהושע בן חנניה, שאמו הביאה את עריסתו לבית הכנסת, כדי שיתרגל לשמוע דברי תורה עוד בהיותו תינוק. אין בכך תועלת מיידית גלויה, ולכן חז"ל לא הזכירות את התועלת בפירוש אך יש בכך השפעה רוחנית פנימית ארוכת טווח, וזו הסיבה לתת שכר למביאיהם. אך אפשר גם לומר שיש תועלת מצדם של המביאים. שהם עצמם חווים את הלימוד ואת קרבת האלוקים באופן עמוק יותר, כשהם מביאים אתם את הילדים.
נמצא שיש כאן שלושה מוקדים שונים בצורך ובתועלת הרוחנית שבהבאת הילדים לבית הכנסת. המוקד הראשון הוא העולה מפירושו של הרמב"ן: ילדים שכבר יכולים לשאול וללמוד — חשוב מאוד להביא אותם כבר עתה, ולא לחכות שיגיעו לגיל שבו הם לומדים בקביעות מתוך הספרים. ילד שמגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים ורואה את כולם לבושים בלבן ומתפללים בכוונה - הדבר פועל עליו, הוא מתרשם, הוא שואל שאלות, וכך הוא לומד.
המוקד השני הוא בילדים קטנים יותר, שאינם שואלים אך הם קולטים את האווירה והעוצמה הרוחנית, והדבר פועל עליהם רוחנית כפי שמצאנו אצל רבי יהושע בן חנניה.
והמוקד השלישי הוא זה המביאים עצמם. מעבר לתוצר החיובי שילד יקלוט את דברי התורה, יש ערך משמעותי בהשפעה על המבוגרים. המבוגרים מתחייבים גם הם לראות בילד חלק מן הקהילה. לפעמים קל יותר להשאיר את הילד בבית ולא להתמודד עם הצורך להקנות לו צעדים ראשונים בתפילה, ועם הדאגה לסביבה תומכת לילדים בפעילות בחצר בית הכנסת. אך מצוות "הקהל" מלמדת אותנו שחשוב להתאים את בית הכנסת גם לילדים — שיהיה ידידותי לילדים, החל משלב הממתקים ועד להשתלבותם המלאה בתפילה ובלימוד התורה, צעד אחר צעד. כך המבוגר רואה את הילד כחלק מן הקהילה, והקהילה לומדת להכיל אותו. זהו עומק כוונת חז"ל במילים "ליתן שכר למביאיהם". לא רק שכר על קיום המצווה, אלא תועלת רוחנית בעצם ההיערכות לקליטת הילדים.
לפי ההבנה הזו, השכר אינו רק להורים, אלא גם לסבים ולסבתות, לגבאים, לנוער, ולכל חברי הקהילה. כל אחד מהם יכול להשפיע על הילדים מזווית אחרת, ולתרום מהשלב שבו הוא נמצא לקליטתם של הילדים בקהילה ולחינוכו של הדור הבא בבית הכנסת הזה ובעם ישראל בכללו. קהילה רב־דורית, הכוללת את כל שלבי החיים, וכל אחד מוצא בה את מקומו, מעבירה אל הדור הבא באופן הטוב ביותר את חשיבות מקומו של כל ילד בבניינו של עם ישראל.
האחדות האמיתית של עם ישראל איננה רק בקרב כל המעמדות והשבטים ("וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ") אלא כוללת גם את כל הדורות ("הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף"). עולם הילדים הוא נקודת המבט של העתיד: כיצד אנו רוצים להיראות בדור הבא. כשאנו מביאים את הילדים לבית הכנסת, אנו מעבירים להם את המסר: אתם חלק מן הקהילה הזאת, יש לכם מקום, יש לכם תפקיד. כולם שותפים בקבלת דבר ה'.
דברים אלו חשובים שבעתיים בתקופה שבה עם ישראל שרוי במלחמה. האחדות מחייבת מבט לכל הכיוונים: לראות את הצרכים של כולם, ובמיוחד של הילדים. יש ילד שאביו במילואים, יש ילדים שמגיעים לבית הכנסת בלי אבא מכל סיבה שהיא, ויש ילדים שמתארחים בקהילה. הישרת המבט אל כל ילד, ופקיחת העיניים אל כל המשפחות בקהילה הזקוקות לסיוע בהגעה אל בית הכנסת. זו חלק ממשימת האחדות שלנו: לראות את האומה בכללה, לדאוג לכל מי שחסר לו, ובכלל זה הילדים.
אנו נערכים עתה לשבת שובה וליום הכיפורים שלאחריה, ואחר כך אל חג הסוכות ושמחת תורה הבאים עלינו לטובה. כל העם מתכנס בבתי הכנסת, וגם הילדים צריכים להיות שם. עלינו לדעת להתאים את עצמנו לנוכחותם בבתי הכנסת, לחבק אותם, ולבנות ביחד את הדור הבא. כך תמיד, וכך במיוחד בתקופת מלחמה. וכשם שאנו מחבקים את ילדינו, הקדוש ברוך הוא יחבק אותנו, יחזיר אלינו את אחינו החטופים, וישיב את כל חיילינו בריאים ושלמים. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.