מאז 7 באוקטובר 2023 מזדמזם בראשי שירה של נעמי שמר: "הכל בגלל מסמר קטן". וכך אומרות מילותיו: "מפרסתו הימנית, של סוס קרבות דוהר, בבוקר צח וזיווני, נפל פתאם מסמר. הכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר"... ובהמשך: נפלה הפרסה, סוס הקרבות צלע, "וחץ מהיר ופחזני, ביתר אותו ביתר", הרוכב נפל, האויב הסתער, "הובס הקרב, נפלה העיר"...
האם חזתה המשוררת בת כנרת את ה-7 באוקטובר? כלום אין שיר זה משל הינו למה שקרה לפני שנתיים בדיוק, כאשר בגלל "מסמר קטן" אנו נמצאים היום במצב העגום ביותר בתולדות המדינה? מיהו אותו מסמר, שבגללו הועמדה ישראל בסכנה קיומית?
ראש הממשלה בוודאי שאינו. בעיני הוא הרוכב שנפל מסוסו כתוצאה מהכשל, מתעשת, מנהל את המשך המערכה, מתקן את מחדל ה"מסמר". יש לו אחריות-על, משום שלא בדק היטב אצל שר הביטחון אם הסוס - כלומר צה"ל - ערוך לכל הפתעה שלא תבוא, כשיר לקרב.
אחריות הרמטכ"ל דאז ואולי גם קודמו, חמורה יותר. הם היו שרויים בקונספציה, זחוחים ובטוחים שהכל תקין אצל ה"סוס" שלהם, מוכן בכל רגע להסתער על אויב נחות. אז מיהו אותו "מסמר קטן", שבעטיו הגענו למצבנו היום, לאחר יותר מ-1,200 נרצחים ו-912 לוחמים שנפלו בקרבות? התואר נחלק בין שניים: ראש השב"כ לשעבר וראש אמ"ן לשעבר. אילו לא "צלע הסוס", פני ההיסטוריה היו שונים.
אלוף (מיל') אהרון חליוה זילזל בהתראות שהגיעו תחילה מהתצפיתניות, נשאר בשעות הקריטיות בחדרו במלון האילתי, כאשר אלפי מחבלים פרצו את גדר המערכת. רונן בר לא מצא ולו סייען אחד מתוך החמאס, שיתריע מפני העומד להתרחש באותה דקה בלתי נשכחת - 6.29 בבוקר שמחת תורה ההוא. אף לא מיהר לעדכן את ראש הממשלה.
לכך נוספו מחדלי-משנה: התמהמהות הצבא, חוסר מענה מיידי לחיות-האדם שפרצו בקריאות "אללה-אכבר" ליישובי העוטף, טבחו ואנסו, באין מי שיעצור בעדם במשך שעות רבות, גורליות. אספסוף עזתי שעט בעקבות המחבלים, בזז ככל הניתן. יש לא-מעטים בינינו שמדברים כיום במונחים שהם מעבר לכשל של "מסמר" ו"פרסה".
שנתיים אחרי 7 באוקטובר והמלחמה עודנה כאן. הארוכה במלחמותינו והצודקת שבהן. לא שוחרי מלחמות אנחנו, כי אם שוחרי חיים וביטחון באזור הפראי שייעדה לנו הציונות. היש עוד מדינה מאויימת כישראל? היש עוד מדינה שאפילו הסכמי השלום שלה עם שתיים משכנותיה מעורערים וקרים? התעשתנו באיחור קריטי לאחר המכה הקשה.
עתה את המערכה הצבאית אנו מנהלים היטב, היכינו את אויבינו בשבע זירות, צבאנו נמצא בדרום לבנון, ברצועת עזה, בסוריה וביו"ש. זרוענו מגיעה עד איראן, תימן וקטאר. עוצמתנו מוכחת לעין כל. חולשתנו האנושית היא בדאגה לחיי כל אחד מאיתנו. עובדת הימצאותם בשבי כבר שנתיים של 48 חטופים, מקשה על ההכרעה הסופית בעזה.
עתה נקלעה ישראל לנחיתות מדינית. בזירה הבינלאומית אנו סופגים מפלה אחר מפלה. אין די, מסתבר, בניצחון בשדות הקרב. האויב המוכה, שחיי אדם אצלו שווים כקליפת השום, גייס לעזרתו את האו"ם ורוב מדינות תבל. מדינה קטנה ומתגוננת מוצאת עצמה בנידוי עולמי שלא היה כמוהו, רק בגלל היותה מדינתם של היהודים.
אנחנו נמצאים בעיצומו של גל אנטישמי-מדינתי, שכמותו חווינו רק בשואה, בטרם היתה מדינה לעמנו. זוועות ה-7 באוקטובר מושכחות באופן זדוני, אפילו מוצדקות. הנאום ההסברתי של ראש הממשלה באו"ם היה מצויין אך הושמע באיחור קריטי.
אי-אפשר לשכוח את התהילה שזכינו לה בעקבות הניצחון המהיר על שלושה צבאות ערבים, ביוני 1967. כל ישראלי בחו"ל הפגין את ישראליותו ויהדותו. היינו שרויים ימים רבים ב"היי", גאים בישראליותנו. תהילה זו התפוגגה אט-אט. אני מאמין כי גם ה"דאון" של ימינו יתפוגג לאיטו, וישראל תשוב להיות מקובלת ואף מובילה בחבר העמים הנאורים. זה יקרה כאשר הרעה תגיע גם למדינות שהתהפכו עלינו - צרפת, בריטניה, ספרד, בלגיה, קנדה, אוסטרליה ועוד. כאשר האיסלאם הרדיקלי, הקיצוני, יהיה דומיננטי עוד יותר מכפי שהוא כיום והטרור ישלוט בחוצות עריהן. בוודאי לאחר שיתחלפו שם המשטרים העויינים ורצון הקיום הלאומי יגבר.
בעוד שבוע שוב יציין הלוח את היום הנורא - 7 באוקטובר. שנתיים לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", שנתיים שבהן 48 חטופים מתענים במנהרות חמאס וצה"ל טרם השלים את משימת הכרעתו הסופית של חמאס. "מסמרים" הוחלפו, וההצלחות הצבאיות מרשימות. המלחמה עוד כאן כאשר מאמצי התיווך של טראמפ מקרבים אולי לחתימה טובה.