לפעמים עלינו לזכור: עם כל חשיבות העשייה שלנו, קיימת תוכנית אלוקית לעולם, גבוהה מכל מחשבותינו, "כִּי־גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נ"ה, ט').

בפרשת האזינו מתואר כל התהליך שצפוי עם ישראל לעבור. ובתוך השירה הזו מונחת ההבטחה שעם־ישראל ייגאל - כחלק בלתי נפרד מהתוכנית האלוקית. כפי שמבאר הרמב"ן כאן (דברים לב, מא): הגאולה בשירת האזינו אינה תלויה בתשובה, אלא גאולה מוחלטת, ללא תנאי. הקדוש ברוך הוא הועיד לעם ישראל משימה ושליחות, אך גם תוכנית שהסוף שלה חייב להתרחש. בתחילת הדרך "הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים ל"ב, ו'). אחר־כך בא החטא, הירידה מן הדרך, הגלות הקשה והפגיעה של אומות העולם בישראל. אך בסופו של דבר, עם ישראל מוכרח להיגאל. אין אפשרות אחרת. אי־אפשר להשלים עם מציאות שעם ישראל, בנו של הקב"ה, ייראה כך, זרוק בין העמים. אם זה יהיה המצב, ועם ישראל לא יצליח להתרומם בכוחות שנתן לו הקב"ה, הקב"ה יתערב במציאות ויגאל אותנו בכל מקרה.

חשיבות הידיעה הזו מתעצמת מתוך הפתיחה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי" (דברים ל"ב, א'). לכאורה הדברים נאמרים אל השמיים והארץ, אך באמת אנחנו המאזינים, אנחנו השומעים. הספרי (האזינו, פיסקא ש"ב) משווה את הפתיחה של משה רבנו לפרשת האזינו אל הפתיחה של נבואת ישעיהו: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א, ב'). חז"ל מסבירים: משה היה קרוב לשמיים, לכן אמר 'האזינו' לשמיים הקרובים, ו'ותשמע' לארץ הרחוקה. ישעיהו - קרוב לארץ, לכן אמר "שמעו שמיים" ו"האזיני ארץ". אפשר להציע כמה הסברים לקרבתו של משה אל השמיים. אולי הכוונה היא לרמת הנבואה הגבוהה של משה "באספקלריא המאירה" (יבמות מט ע"ב). אבל החזקוני מביא גרסה הפוכה: דווקא הרחוק צריך להאזין, ומשה קרוב לארץ כי הוא אומר אל עם־ישראל את דבריו, והקב"ה נזכר בהם בגוף שלישי, בשונה מישעיהו שמביא בנבואתו את דבר ה' ישירות, בגוף ראשון. כך או כך, היחס בין 'שמיעה' ל'האזנה', ובין שמיים לארץ, מלמד על מסר עמוק.

השירה מדברת על ידיעה שתלווה את עם־ישראל לאורך כל גלותו. 'האזנה' היא פעולה פיזית; ל'שמיעה' יש שתי משמעויות בעברית, כבר בלשון התורה. משמעות אחת היא טכנית. כאשר מישהו משמיע קול, הקול נכנס אל אזנו של האדם, והוא שומע. גם ללא עשייה כלשהי. אבל המשמעות הנוספת של ה'שמיעה' היא קבלת הדברים, כמו שקראנו בפרשת ניצבים: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אלוקיך וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (דברים ל, ב). לשמוע בקול מישהו, זה לקבל את דבריו. גם קריאת שמע, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אלוקינו, ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) , הקריאה היסודית של עם־ישראל לקבלת אחדות ה', מבטאת שמיעה פנימית של קבלה והסכמה. ובגמרא מצאנו: "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי." (עירובין קב ע"ב, ועוד) כלומר, 'שמיעה' פירושה קבלה. לפיכך, ההאזנה הפיזית והקבלה הפנימית מלוות את עם־ישראל לאורך כל גלותו. הידיעה שבסוף הגאולה תתרחש בכל מקרה, נותנת כוחות לעם ישראל לעבור את הגלות הקשה. כי יש ייעוד לעם ישראל. הופעתנו כאן היא כדי לתקן את העולם, להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). זה פשוט מוכרח לקרות.

וכאשר אנחנו חוזרים לארץ ישראל, ויש לנו אפשרות להתקדם בכוח העשייה שלנו, אנחנו חייבים לפעול ככל יכולתנו. אבל גם כאן, כאשר אנחנו נתקלים בקשיים ובעיכובים, השירה הזו יכולה לחזק אותנו, מתוך מאמץ להאזין גם במרחק, ומתוך השמיעה פנימית, הנמצאת תמיד ביסודה של אמונתנו.

כאן המקום להבהיר דברים שאמרתי בשבוע שעבר על חשיבות ההיערכות לקליטת הילדים בבית הכנסת. דרכו של עם ישראל, להאזין גם כשהדבר דורש מאמץ, ולשמוע גם בשמיעה פנימית, באה לידי ביטוי גם בלימוד התורה ובעבודת התפילה. הבאת ילדים לבית הכנסת ולבית המדרש, כאשר היא נעשית באופן הנכון, מלמדת אותם להיות חלק מההתרחשות, ולהשתלב בה צעד אחר צעד, כפי התקדמותם. אין הכוונה להביא ילדים המפריעים ומשתוללים שיפגעו בתפילתה של הקהילה, אלא להכנת המרחב לקבל נכון את הילדים, ולשלבם במעמד. מתוך ניסיוני בהיותי אב: עוד בטרם הגיעם לבית־הכנסת לימדתי את ילדיי שישנם שלושה מצבים: זמן שבו אבא יכול לדבר, זמן שבו אבא יכול לסמן בלבד, וזמן שבו גם סימון אסור, בקריאת שמע או בתפילת העמידה. הבנה זו חינכה אותם לשמיעה אמיתית, המהווה צעד ראשון בהבנת המרחב הרוחני של בית הכנסת, כחלק מהשתלבותם בעבודת הקודש צעד אחר צעד, תוך בניית המקום האישי שלהם כחלק מן הקהילה.

ההאזנה והשמיעה לשירת האזינו שליוו את דרכנו בגלות, ובתהליך המופלא של תחיית האומה בארצה, מקבלת השנה משמעות נוספת. אנחנו עומדים בין יום הכיפורים, שבו מחל לנו הקב"ה על כל עוונותינו, לבין חג הסוכות שבו אנחנו עטופים בענני כבוד. ואנחנו בתחושה שאנחנו בימים של הכרעה באשר לתוצאות המלחמה הקשה שניחתה עלינו לפני כשנתיים. בתוך כל המאמץ שלנו והאחריות שלנו לסיים את המלחמה הזו באופן הראוי, לנצח את אויבינו ולהשיב את כל אחינו החטופים, אנחנו זוכרים שיש מהלך אלוקי שהוא גבוה מאיתנו. הן בפרוץ המלחמה ביום הקשה והנורא, והן בתוצאות המלחמה. אנחנו מתפללים אל הקב"ה שיראה את מאמצינו לפעול כפי יכולנו, יופיע במלוא עוצמתו כמתואר בסופה של השירה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (לב, מג), וישלים את תוכניתו, בראש ובראשונה בהשבת אחינו החטופים ובהחזרת חיילינו לביתם בריאים ושלמים עטורים בעטרת ניצחון ובכתר ישועה, ואחר כך בגאולה השלמה, כפי הבטחתו בשירת האזינו, ללא תנאי.