1. מסכת נזיקין: רצה הבורא ונתקלתי חזיתית עם השכן באירוע לא נעים. הוא טען שעשיתי לו נזק עקיף לדירה ועליי לתקן אותו.
אחרי שהוכח שיש סיכוי גדול שהנזק בא ממני - ניגשתי לבחון את הנזק ואת דרכי התיקון. ערכתי בירור מקיף עם שלל בעלי מקצוע מנוסים וחלקם הורו לי בפשטות כיצד אפשר לתקן את הנזק בצורה עצמאית בלי בעיות וכאב כיס. "זה ממש לא מסובך", אמרו. השגתי את החומרים הדרושים וניגשתי לביתו של השכן בחיוך רחב. "הנני!", אמרתי. "באתי לתקן את הנזק".
2. פניו של השכן התכרכמו. "אני רוצה בעל מקצוע", אמר תוך כדי שאני אוחז בחזקה בציקלון כלי העבודה שלי, בבושת פנים. ניסיתי להסביר בנועם, אך בשלב מסוים הבנתי את הצומת: ריב, דין תורה ואי נעימות מתמשכת לשני הצדדים לאורך שנים או ויתור על ההתעקשות, תוך כדי רחמים על השכן שכנראה 'בעל מקצוע' באמת חשוב לו גם בתיקון קל - למען השלום, גם אם טכנית אני צודק.
בחרתי בדרך השניה, הבאת 'בעל מקצוע' - והתבגרתי. מאז האירוע הישן אני עולה במעלית בלי חשש, מרגיש טוב יותר עם עצמי. אגב, גם הכאב בכיס (כמו כל כאב כיס) - נמוג מהר יותר ממה שאפשר לדמיין. פרנסה משמים והכל מכוון. כסף בא וכסף בא. אבל השלום נצחי.
3. זאת לא חכמה לוותר למען השלום כשנראה שאינך מפסיד משהו. קל להיות נחמדים ולדבר על 'שלום ואהבה' כשזה מסתדר עם רגשות הצדק-הגיון ולא מצריך מאיתנו דבר חוץ מלדבוק בליבת הערכים המוכרים שלנו. זה קורה לנו גם כציבורים ומגזרים מגוונים בעם ישראל.
אנחנו רוצים שמגזר מסוים יתנהל בצורה מסוימת, שנראית לנו 'הכי הגיונית' - ושוכחים לגמרי שערך השלום הוא גדול ונעלה יותר מכל צדק, הגיון ורגש. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שלא מחנכים בכוח בני אדם וכל שכן מגזרים, גם אם אתה חולק עליהם נחרצות. החכם הממוצע שבאמת מצליח להבין את אפס קצהו של ערך השלום המביא ברכה - מביט על המציאות בעיניים בקור רוח. הוא מנסה לשכנע, לדבר.
אך כשהוא מגלה שהצד השני לא מוכן להתגמש בשום פנים ואופן מסיבותיו העלומות - הוא לא בז לו או נלחם בו בשום פנים ואופן. הוא לוקח נשימה עמוקה מאוד. לכל היותר מרחם על הצד השני, מקבל את הדין העכשווי באהבה ומצפה לעתיד נעים ומובן יותר. זה הכל. גם אם הלב מושך לשיח מלחמתי.
הכותב הוא עורך תוכן סושיאל, סרטונים וטקסטים, במאי הסרט החדש "אבא עם אלוקים" ועוד.