שני ישובים - שני עולמות, האחד בגליל, השני בנגב. ביקור בשניהם בשבוע אחד דומה לקפיצה בין עולם אחד לעולם שני, בהפרש של יומיים.
יותר ממאתיים ק"מ מפרידים ביניהם, מרחק לא גדול במונחי תבל, אבל לא כן בארצנו הקטנה. כנראה רק בישראל, שבה הנגב כה שונה מהגליל, זה אפשרי. ושניהם אינם ישובים יהודיים. האחד דרוזי - חורפיש, השני בדואי - לקייה.
את חורפיש המרוחק רק שניים וחצי ק"מ מגבול לבנון, פקדתי לאחר שנים רבות שכף רגלי לא דרכה בו. עם זאת, הוא תמיד סיקרן אותי. כמו כולם, אני מכיר את כפרי הדרוזים בכרמל ופחות את פזורת הדרוזים בכפרי הגליל. ההתעניינות בעדה הדרוזית גברה באחרונה בעקבות הטבח שביצע צבא סוריה בבני העדה בהר הדרוזים ובירתו א-סווידא. אחיהם בישראל חשו לעזרתם ככל שיכלו. ישראל לא עמדה מנגד. האם בני העדה הדרוזית, בסוריה ובישראל, נרגעו, אינם חוששים עוד?
"בקרב הדרוזים, כמו אצל היהודים, שוררים הבדלי דעות, אבל אחרי מה שקרה בסוריה, הם נמחקו. אין יותר הבדלים בינינו לבין הדרוזים בסוריה ולא בין הדרוזים כאן לבין הדרוזים ברמת הגולן", מסביר שייח מוהנא פארס, לחברי קבוצת "ירוחם" המאגדת לשעברים בחברה הישראלית מימין ובעיקר משמאל, שמבקשים לחזק את המאחד והאחדות בחברה הישראלית.
ביוזמת משה בן-עטר ובשיתוף המכון היהודי-ערבי של ההסתדרות הכללית, יצאנו לביקור במועצה המקומית חורפיש, לשמוע ומעט גם להשמיע. ומה ששמענו הפעים את לב כל המשתתפים. שמענו מפי המארחים כמה נתונים מעניינים על הדרוזים - המונים 700 אלף נפש בכל העולם. בישראל - 130 אלף.
דרוזי הוא רק מי שנולד לאב דרוזי ולאם דרוזית. יש להם גנום מיוחד. מדוע אין אף ישוב דרוזי על שפת הים? מסביר שייח מוהנא: "הדרוזים הם עם נרדף, ואת המחסה מצאו מאז ומתמיד בהרים. שעור הילודה נמוך מאשר אצל יהודים חילונים. נחשפנו למודרנה. בעיני איש הדת הדרוזית משפחה טובה, זו משפחה קטנה, ואשה שיש לה קריירה לא תביא עשרה ילדים. בגלל השכלת האשה, שיעור הגירושים אצלנו מגיע ל-40 אחוז"... אתם עם או עדה? נשאל השייח והשיב: אנחנו קהילה.
חורפיש הוא ישוב שמייצר לוחמים וגיבורים. 263 מבניו מגוייסים, מהם 59 קצינים. במלחמה בדרום לבנון, היה היישוב בסיס אחד גדול, כל האזור היה מפונה חוץ מחורפיש, שספג פגיעות ואבידות. "נתנו מענה ליישובים הסמוכים, עשינו זאת מאהבה", מספר הקב"ט המקומי.
לשניים מגיבוריו של היישוב, ששילמו בחייהם, נחשפו המבקרים-לרגע במרכזי ההנצחה לזיכרם. בדרכנו אליהם אי אפשר שלא להתרשם מיפי המקום, מהנוף שהוא טובל בו, מעדניות הפרחים המקשטות כל בית, מהניקיון ברחובות, מתנופת הפיתוח.
במרכז ההנצחה לאל"מ נביה מרעי ז"ל, קיבל את פנינו אחיו מופיד מרעי, לשעבר ח"כ. סרט תיעודי מציג את סיפור חייו, לחימתו ונפילתו. אלוף (מיל') מתן ןילנאי הכיר אותו היטב: "נביה קשר את חייו עם צה"ל, רוב שירותו היה בדרום הארץ. מפקד ומחנך דורות של לוחמים צעירים, דרוזים ויהודים כאחד".
הוא נפל ב-27 בספטמבר 1996 במהלך קרב נגד מחבלים במוצב 'טרמית' שבאזור רפיח. "הוא רצה ללכת ליחידת המיעוטים - מספר אחיו - להיות צנחן. 'אני ישראלי כמו כל הישראלים', טען, והוא היה הדרוזי הראשון, פורץ הדרך לבני העדה. נביה התגייס לגרעין נח"ל ועבר את כל התפקידים במעלה הדרגות. היום הדרוזים נמצאים בכל מקום בצבא".
את הביקור מלווה שכיב ענאן, אף הוא ח"כ לשעבר, אשר שכל את בנו, השוטר רס"ם כמיל ענאן "במקום הכי קדוש, בהר הבית", ב-14.7.2014, ולזיכרו הקים בביתו "מרכז ערכים", אשר כדבריו נועד לחשוף את העדה הדרוזית ולחנך לאהבת המדינה. לשמוע את האב השכול, זה כמו לשמוע את תורת הציונות במיטבה: "ישראל היא המקום הטוב ביותר בעולם ליהודים ולדרוזים, פה יש לנו חופש פולחן, חופש תנועה, כבוד. אתם עם שדמו זורם בדמנו, אנחנו שותפים לדרך ולגורל, יחד נמשיך לשמור על ישראל". שכיב מצביע על תמונת סבו מצד אימו: "הוא בסווידא, גם בני דודים שלי. כולם שם מתפללים להיות כמונו, הישראלים. אם לא היתה ישראל, הדרוזים בהר הדרוזים היו נכחדים".
בביקור בחורפיש למדנו ששתי בעיות מעיקות על הדרוזים: חוק הלאום ומצוקת הדיור, כפי שנאמר לנו: "צעיר דרוזי מחזיק בכיסו שני צווים: צו 8 וצו הריסת הבית"...
אם בחורפיש התקבלנו בזרועות פתוחות, באהבה, לא כן בלקייה שבנגב. אחת משבע עיירות שתוכננו לבדואים. הפעם היינו אורחי אירגון "רגבים", ששם לו למטרה לאסדר את הישובים הבדואים תחת החוק הישראלי. יש להדגיש: הבדואים אינם אויבי ישראל. אבל המסורת שלהם, אינה מאפשר להם השתלבות מוחלטת וציות מלא לחוקי המדינה, ככל אזרח.
איש לא קיבל את פנינו. עברנו בחטף בכביש הראשי בדרכנו אל התצפית ובריכת המים, בלי לעורר את תשומת לב המקומיים לאורחים הבלתי-קרואים. הנוף השחון, היובש, הזוהמה בצידי הדרכים - מושלים כאן בכיפה. כאן על הגבעה החשופה פרוש היישוב לקיה כמו על כף יד, שטחו כשטח כפר-סבא, חלק מהבניה היא בלתי חוקית וחלק מאדמות המדינה נתפסות בשרירות. כאן מתגורר בווילה המפוארת שלו הח"כ לשעבר טאלב א-סנא.
יהודה קאפח, האחראי ב"רגבים" על הנגב, מספר על תביעות הבעלות על קרקעות וההשתלטות הבלתי חוקית עליהן. תביעות הבעלות מבוססות על מסורת ולא על מסמכים. המחלוקות בעניין בין הרשויות לבין תובעי הבעלות מייגעות, בלתי נגמרות. התהליך הוא ארוך, לא תמיד פתיר, ולכן רואים בכביש הראשי של לקייה מצד אחד שורת בתי אבן וממולם שטחים ריקים, ערימות אשפה, תחנות דלק פירטיות והרבה זוהמה.
"ישנם במרחב הנגב 120 אלף בדואים שאין להם כתובת", מציין יהודה. המשמעות: "זה אירוע מורכב, כי בלי כתובת או נ"צ - איך הם יכולים למשל להצביע?" הוא מדגיש: "אנחנו גוף אוטונומי שרוצה לממש חזון ציוני לנגב, ואכן כבר מתחיל לקרות שינוי תודעתי. אסור שתהיה פה עוד תת-מדינה. הנגב כבר לא הולך לאיבוד".
בטיסה קלילה בשמי הנגב, במטוס ססנה של חברת "עיט", הנגב שמדרום לבאר שבע נראה מנוקד ביישובי בדואים, שהתנחלו בכל מקום באופן לא חוקי. "שבעים מיקבצים כאלה כבר נהרסו". זאת לעומת הפיתוח המרשים, מבחינת תשתיות, שמשקיעה המדינה בנגב. כבישים חדשים, שכונות חדשות ברהט (העיר הבדואית הגדולה ביותר) ובבאר-שבע, בירת הנגב.
באחריותו של השר עמיחי שיקלי, שלמשרדו כפופה הרשות לבדואים, נעשה מאמץ להקים חמישה אזורי הסדרה לבדואים. לאזורים אלה אמורים לעבור תושבי הפזורה. 90 משפחות מפזורת אבו-אלקיאן כבר עברו ליישוב חורה.
יותר מאשר בעיית הבנייה הבלתי חוקית, מטרידות את המדינה ואת "רגבים" שתי בעיות אחרות: אגירת נשקים והפוליגמיה. "כל רימוני הרסס שזורקים בדואים, הם של צה"ל", אומר יהודה. חלק מהנשק מגיע ברחפנים ממצרים - תופעה שהחמירה באחרונה והגבירה את האירועים הפליליים בנגב.
במשטרה הוקם "מחלק פוליגמיה", למנוע הונאות בנישואין, כאשר חלק מהנשים נרכשות, פשוטו כמשמעו, מהגדה ואפילו מעזה. "זהו ממש סחר באדם", מדגיש יהודה. ריבוי הנשים, האסור בישראל אך מותר לפי חוקי השריעה, פירושו ריבוי קרקעות שהמדינה מקצה לבני 18 ומעלה ותשלומי ביטוח לאומי נדיבים.
בכל התופעות הללו - ורבות אחרות - נאבק אירגון "רגבים" המתקיים מתרומות, ומסייע לרשויות המדינה להכניס את המיעוט הבדואי בנגב למסגרת שלטונית כנהוג בכל המדינה, לכלל האזרחים. "עד שלא ירדנו לשטח - אומר יהודה - הנושא המורכב הזה לא היה ידוע. מתחיל שינוי תודעתי, הנגב כבר לא הולך לאיבוד".
חורפיש ולקיה - שני ישובי מיעוטים במדינת היהודים. שני עולמות רחוקים זה מזה כרחוק צפון מדרום. שתי עדות שונות לחלוטין זו מזו, והן חלק מהפסיפס היישובי-אנושי, המיוחד והיפה, של ישראל. בחורפיש אצל הדרוזים למדנו ציונות מהי, בלקייה הלא-ציונית עוד ארוכה הדרך להפיכתה לעיירה ישראלית מוסדרת. "אנחנו מדליקים פנס - מסכם איש "רגבים" - ומסמנים את הכיוון למדינה".