לפעמים אנחנו בתחושה שהיכולת שלנו להשפיע על המציאות, מוגבלת מאד. אנחנו נאלצים לתמרן בין אפשרויות שנפתחות בפנינו בעולמנו המוגבל, ואיננו מצליחים לפעול ברמה רוחנית אלוקית, כראוי לעם ה'.
אבל דווקא אז מתברר לנו שהבחירה שלנו, ארצית ומוגבלת ככל שתהיה, היא קומת הבסיס להופעת השכינה בעולם. היכולת של עם ישראל לפעול עם הקב"ה בתהליך תיקון העולם צעד אחר צעד היא מרכיב יסודי בהבנת שליחותנו, והיא גם זכות גדולה שבה נתייחד עם ישראל.
בביאור טעמה של מצוות הסוכה מסבירה התורה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי‐יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בברייתא שהובאה בגמרא (סוכה יא ע"ב) נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא: לדעת רבי אליעזר - הכוונה היא לענני הכבוד שליוו אותנו בדרכנו במדבר, ולדעת רבי עקיבא - בסוכות ממש שבני ישראל בנו בעת שהותם במדבר. (במכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, יד, גירסה אחרת לחלוקת השיטות ואכמ"ל.)
נמצא שמהותו של חג הסוכות, ומטרתו של החג כפי שהיא מוצגת בפסוק, היא העברת הידיעה הזו אל הדורות הבאים. על כן חשוב שנבין את הדעות השונות באשר לידיעה שאותה אנחנו מבקשים להעביר הלאה. הנס של ענני‐הכבוד מובן, והוא מצטרף אל מכלול הניסים שחווינו במדבר ברמה יומיומית: אוכל היורד מן השמים, מים מבארה של מרים, והגנה על ידי ענני הכבוד.
אך מהו הנס בכך שישבנו בסוכות ממש? הרי לכאורה זה טבעי במדבר, זה בכלל מעשה אנושי ולא נס, וזה רחוק מאד מלהיות פסגת שאיפתו של האדם המבקש לצאת לחירות לאומית ורוחנית ולבנות ממלכת כהנים וגוי קדוש!
הרשב"ם מסביר: כשנזכור שישבנו בסוכות, נדע שלא תמיד היו לנו בתים וארץ ומדינה. כל אלה אינם בזכות כוחנו, אלא בזכות הקב"ה שנותן לנו כוח לעשות חיל. זו ההתבוננות הראויה לחג הסוכות. לפי זה, העיקר איננו הסוכה עצמה, אלא דווקא העדרו של בית הקבע, המלמד אותנו שכל קיומנו תלוי בהשגחה האלוקית.
אך אם נתבונן דווקא בסוכה עצמה, נגלה דבר עמוק יותר. עם‐ישראל, שיצא ממצרים כעם של עבדים שאינו דואג לעצמו ותלוי לחלוטין באדוניו, יוצא לחירות פיזית ורוחנית, ומתחיל לבנות לעצמו סוכות. זו פעולתו הראשונה של עם ישראל כבונה עולם. הוא בונה מבנים ארעיים, והקדוש ברוך הוא שוכן בתוך מחנה ישראל. כך גם לאחר מכן, בבניית המשכן - מדובר במבנה נייד, זמני, אך הוא בסיס להופעת השכינה. זו תחילת השותפות בין האדם לאלוקיו. לכן הברכה של משה אל בוני המשכן היא: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", (רש"י שמות לט, מג, ע"פ ספרא שם), כי האדם בונה, והקב"ה משרה את שכינתו על בניינו של האדם.
גם הבית היהודי במדבר, הבנוי כסוכה בלבד, הוא ביטוי לשותפות זו. עם‐ישראל בונה, והקב"ה משכין שכינתו בעם. אפילו בלעם הרשע התפעל מבניית האוהלים של עם ישראל כבסיס להופעת השכינה, כאמור בגמרא (בבא בתרא, ס ע"א): אמר רבי יוחנן דאמר קרא (במדבר כד, ב) 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו' מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה. אמר: 'ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה'", ואז פתח בלעם בברכת "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
כי הוא הבין שהקב"ה שוכן במעשה ידיו של עם ישראל מהיחידה הפרטית של הבית, ועד לעשייה הלאומית המשותפת של המשכן. זהו יסוד שליחותנו: לפעול עם הקב"ה בבניין העולם, במסע ממצרים אל ארץ ישראל. שם תתעצם השליחות - כי בארץ אפשר לבנות בתים, להקים מדינה, לייסד צבא ולהוציא לפועל את דבר‐ה' כראוי לעם ישראל.
ההתבוננות בסוכות ממש שבנה עם ישראל במדבר, לפי רבי עקיבא, מלמדת על יכולתו של עם ישראל לפעול עם הקב"ה. גם במלחמה, גם בעמידה מול אויבים - ישראל נלחם, והקדוש‐ברוך‐הוא נותן לנו את הכוח לנצח. זהו נס גדול, הבא לידי ביטוי ביכולתו של האדם לפעול תוך חיבור אל העוצמה האלוקית, וזהו תוכן חג הסוכות שאותו אנחנו נדרשים להעביר אל הדורות הבאים, שיידעו שכבר ביציאת מצרים ניתן לנו הכוח לבנות לעצמנו סוכות.
עם התקדמות החג וקורבנותיו - שבעים פרים כנגד שבעים אומות (סוכה נה ע"ב), ולבסוף הפר היחיד של שמיני עצרת, המסמל את אהבתו הייחודית של הקב"ה לעם ישראל, סעודה קטנה שעושה אוהבו של המלך (שם) - אנו מתפללים שתשרה שכינה במעשה ידינו: בעודנו יושבים בסוכות שבנינו, ובעודנו נלחמים להכריע את אויבינו ולהשיב את אחינו החטופים, הגענו לנקודה שבה נדרשנו לקבל החלטה קשה על שחרור החטופים, הכוללת הסכמה לשחרור מחבלים רבים ורעים, ששאיפתם לפגוע בנו היא חלק מהשקפת עולמם היסודית, והכוללת אי ודאות גדולה על המצב הביטחוני בעתיד, ועל מעמדו של חבל ארץ חשוב בארץ ישראל. מבחינת יכולת הבחירה שלנו, ההחלטה הזו, וההסכם הזה, שאליו הצליחו להגיע ראשיה שריה ויועציה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, בזכות עמידתם האיתנה של חיילינו הגיבורים, הם ה"סוכות ממש" של ימינו.
בחג הסוכות אנחנו חוגגים ושמחים בבניית הסוכות, והשמחה הגדולה שהיתה בבית המקדש בחגיגות "שמחת בית השואבה", בנויה כולה על הידיעה הזו, שהקב"ה נתן לנו את היכולת לבנות סוכות ממש, ולהשרות בהן את שכינתו בתוכנו, גם כאשר הסוכות הללו היו בסיסיות ממש, ורחוקות מאד מן הייעוד שלנו. וכך גם עתה: אנחנו נחגוג ונשמח בשובו של כל אחד ואחד מאחינו החטופים, נחבק כל משפחה שתזכה להביא לקבורה את בן המשפחה החלל החטוף, ונודה לקב"ה שהיה עם חיילינו הגיבורים בשדה הקרב וזיכה אותנו להשיג את ההכרעה בשטח, שהביאה להשגת ההסכם הזה. ועם זה נמשיך להתפלל אליו, שיזכה אותנו גם להשלים את מלאכתנו בהכרעת האויב ובהשבתנו אל כל חלקיה של ארץ ישראל.
וכשם שהקב"ה הגן עלינו ביציאתנו לסוכה במדבר בצעדינו הראשונים מעבדות לחירות, כך הוא ימשיך להגן עלינו וללוות אותנו בדרכנו, עד שובם של אחינו החטופים בריאים ושלמים, עד שובם של חיילינו הגיבורים איש איש לביתו עטורים בכתר ישועה ובעטרת ניצחון, עד הבאתם לקבורה של כל החטופים החללים, וגם אחר כך, עד הכרעתם של אויבינו, ועד שיפרוש הקב"ה במהרה סוכת רחמים וחיים ושלום, עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.